מה מצופה משליח? – עוד יהודי מתקרב, עוד בית כנסת כשר... * תנאים מיוחדים לביקורי השלוחים * הרבנית חנה ע"ה סירבה לדבר אל שליח בגוף ראשון... * ומי זכו למשפט הנדיר ולהבטחה המופלאה אשר "את חינוך ילדי השלוחים אני נוטל על כתפיי"? * אפיזודות וניצוצי סיפורים על השליחות והשלוחים * בעקבות כינוס השלוחים העולמי
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
לחיים – לכיבוש בשמחה...
י"ב תמוז תשכ"א. במהלך ההתוועדות פונה הרבי אל כמה וכמה מהשלוחים בערי השדה בארצות הברית, שיאמרו 'לחיים' עבור העיר וסביבותיה.
הרבי ממשיך ומזכיר את שמות הערים: בולטימור, ווּסטר, מילווקי, ניו הייבן, סיאטל, ספרינגפילד, פרווידנס, מונטריאל, טורונטו, פריז...
קודם לכן השמיע הרבי שיחה ארוכה, שבסיומה אמר:
נמצאים כאן כאלו שקיבלו השליחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר כבשו "יעזר ובנותיה", ועתה צריכים לפעול שיהיה הכיבוש באופן ד"ופרצת"... יאמרו כולם ביחד "לחיים", ויהי-רצון ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון" ככל הענינים שנאמרו בנבואת ישעיה בהמשך לפסוק "כי בשמחה תצאו".
באותה התוועדות (תורת מנחם כרך לא עמודים 131-129) הגדיר הרבי את עבודת השליחות:
לעשות עוד יהודי לשומר תורה ומצווה; לעשות עוד בית-כנסת שיהיה כשר, עם מחיצה ובימה; לעשות עוד מקווה שתהיה כשרה.. לעבור שם ולהביט, ולהשאיר שם זוג תפילין, או ציצית או סידור – הרי הכוונה הפנימית היתה בוודאי שיעשו מהעיירות, הערים והמדינות, מקום מושב לבני-ישראל...
לא עלי תלונותיכם...
אחד השלוחים הראשונים של הרבי התלונן על הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו, וביקש מהרבי לשחרר אותו מ"עול השליחות".
הרבי נאנח ואמר: "עד עתה היו ארבעה עשר מיליוני יהודים שקשה להם לקבל את דעתי, עתה התווסף עליהם עוד אחד".
השליח תפס את עצמו ואמר: "אם-כן הנני נשאר בשליחות".
הרבי הגיב ואמר: "אולם זה בתנאי שלא תתלונן" [על הקשיים].
כבדו את שלוחיי
הרה"ח ר' יהודה לייב רסקין היה מבאי ביתה של הרבנית חנה ע"ה (מכיוון שזכה להיות בילדותו בביתם של רבי לוי-יצחק והרבנית באלמא-אטא וכן השתתף בלוויית ר' לויק וכו'), וגם לאחר נסיעתו בשליחות למרוקו, כאשר היה מגיע לביקור בניו-יורק, היה נכנס לביתה.
בערב ראש השנה תשכ"ה, כשנכנס לביתה, אמרה לו: "אינני יכולה עוד לפנות אליך בביטוי 'אתה' מכיוון שאתה שליח... מכל מקום עשה לי טובה והבא לי מה שמונח כאן על הארון, שהכנתי במיוחד לראש-השנה" (בו' תשרי של אותה שנה נלב"ע).
"הקפדתי לכתוב לרבי דו"חות תמידים כסדרן, מדי שבוע, ועל-כל-פנים אחת לחודש", מספר הרב רסקין. "כשהרבי היה מגיע לבקר את אימו היה מספר לה על הדו"וחת, ובהם על הנעשה בשליחותנו במרוקו. כאשר אחי, הרה"ח ר' דוד רסקין, היה מגיע לבקר את הרבנית, היתה מוסרת לו דרישת-שלום ממרוקו מאיתנו, ממה ששמעה מהרבי מתוך מכתבינו אליו".
שליח – ללא פנאי
בהזדמנות מסויימת ניתנה הוראה לקבוצה של שלוחים בנוגע לנסיעה ל-770:
1. כשמגיעים, לא להגיע הרבה בבת-אחת.
2. לא להגיע לזמן ארוך.
3. כשנמצאים כאן – צריכים להיות עסוקים.
הלולבים ממרוקו
בהזדמנות אחרת סח הרב יהודה לייב רסקין ע"ה משלוחי הרבי למרוקו:
"עד שנת תשל"ח לא ניתנה לי רשות לבוא אל הרבי כי אם פעם אחת בשנתיים. רק מתשל"ח הורשיתי לבוא מדי שנה.
"לפני שנסעתי למרוקו היתה סברא שאסע לתוניס, אולם לפועל נסע לשם הרב ניסן פינסון, שכבר פעל שבע שנים במרוקו ונתבקש לעבור ולהיות השליח בתוניס. מכל מקום, בכמה הזדמנויות שהרבי דיבר אלי, הזכיר גם את תוניס. כמו לדוגמה בעת מסירת הד' מינים באחת השנים, אמר לי הרבי: "עבור תוניס גם-כן". פעם אחרת, בעברי בחלוקת הדולרים, שאל אותי הרבי: 'האם הוא הגיע?', ומיד חזר על דבריו בהוספה: 'פינסון, האם הגיע?'. עניתי: 'כמדומני שלא', והרבי הגיב: 'אם-כן, יהיה זה גם בשביל תוניס'.
"בשנת תשמ"א החלטתי להביא לרבי לולבים ממרוקו. הבאתי 20 לולבים וכשהגעתי לניו-יורק הודעתי על-כך לרבי. כעבור מספר ימים נודע לי שהם נתקבלו אצל הרבי.
"לשנה הבאה – תשמ"ב – שוב הבאתי עמי 20 לולבים, שאותם הכנסתי לקופסא יפה, והודעתי לרבי בכתב שהבאתים. פתאום נקראתי על-ידי המזכיר הרה"ח ר' יהודה לייב גרונר, שאמר לי: 'הרבי רוצה לראותך'. נכנסתי ל'גן-עדן התחתון', הרבי עמד שם ואמר לי 'אלו הלולבים ממרוקו'... אחר בחר שבעה לולבים ובדקם – במיוחד את השפיץ (והקפיד שיהיה 'קארע' למעלה). אחר-כך אמר לי: 'יישר-כוח, ולאחר-מכן תיכנס לקחת ד' מינים בתור בא-כוח של מרוקו ותוניס'.
"את שאר הלולבים סימן לי הרבי לקחת בחזרה. נטלתים והלכתי לחדרו של אחי הרה"ח ר' דוד שי'. עשר דקות לאחר מכן שוב חיפשני הרב גרונר ואמר לי: 'הרבי רוצה לראותך שוב ושתיכנס עם הלולבים'. נכנסתי עוד-הפעם והרבי פנה אלי בהתנצלות: 'האָב נישט קיין פאַריבל. וואָלט איך געדאַרפט נאַך אַ לולב' [=אל תקפיד. זקוק אני ללולב נוסף]. נטל עוד לולב והודה לי שוב ב'יישר-כוח גדול' ('אַ גרויסען יישר-כוח').
"בשנה השלישית, תשמ"ג, שהיתי לפני חודש תשרי בניו-יורק, לרגל שמחת נישואיי בני, יצחק שי', אלא שהרב גורדצקי הודיע לי כי רצונו של הרבי שאחד מאיתנו, כלומר אחד השלוחים יחזור לחג-הסוכות למרוקו. לפועל נפל הדבר בחלקי, ומכל-מקום דאגתי להביא לולבים והודעתי לרבי כרגיל שהבאתי. למחרת יום-הכיפורים הרבי נסע לאוהל ונתבקשתי להמתין ב'גן-עדן התחתון' כאשר הרבי ישוב, אם כי לא הרגשתי נוח עם העובדה שזה ביום שהרבי לא אוכל. לפועל, נטל הרבי בבואו כמה לולבים והודה לי 'אַ גרויסען יישר כוח', ומאז היה הדבר לסדר קבוע שבכל שנה הנני מביא לולבים.
"בתור בא-כוח של מרוקו, הנה לראשונה נתן לי הרבי אתרוג בשנת תשל"ה. עברתי אז יחד עם הרה"ח הרב ר' שלמה מטוסוב [=השליח הוותיק יותר במרוקו], והרבי אמר לי: "ממשיך זיין אַלע המשכות ובפרט פאַר די צעירים, אַ המשכה נצחית (?) אין די ענינים פון צעירים אין מרוקו" [=להמשיך כל ההמשכות ובמיוחד עבור הצעירים, המשכה נצחית בכל ענייני הצעירים במרוקו].
אני חושב עליו
פעם אחת נהרג שוטר יהודי על-ידי יהודי מג'רבה, ויהודי תוניס חששו מאד מנקמה. הרב פינסון היה באותה שעה אצל הרבי ובעת חלוקת ה'לעקאח' מסר לו הרבי חתיכה נוספת, ואמר:
"פאַר גאַנץ תוניס – מ'זאָל נישט מורא האָבן, מ'זאָל בלייבן" [=עבור כל תוניס, שלא יפחדו, שיישארו].
פעם אחרת, כששרר מתח בתוניס, ניגשו אל הרבי כמה מאנ"ש ואמרו: "אנחנו דואגים לרב פינסון". הרבי הגיב: "אל תדאגו, אני חושב עליו" (מוסף 'והגדת לבנך' כפר חב"ד פסח תשס"ז עמ' 6).
פעם אחת, כשנכנס הרה"ח ר' יוסף יצחק פינסון בבחרותו (כיום השליח בניס, צרפת) ל'יחידות' לרגל יום הולדתו אמר לו הרבי:
"תמסור להוריך, שנמצאים בתוניס ופועלים שם גדולות ונצורות, שהכול יהיה בסדר" (מוסף 'והגדת לבנך' עמ' 9).
בניו של הרב פינסון מתוניס ביקשו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בברינואה, אך הרבי לא הסכים. הרבי שאל: "אם הבן ייסע מתוניס ולא ילמד בישיבה שלנו בתוניס, מה יגידו האחרים?".
ואמנם, כל בני הקהילה היהודית התחילו לשלוח את הילדים שלהם למוסדות החינוך של חב"ד.
פעם אחת שאל הרב פינסון את הרבי מה יהיה עם חינוך הילדים, והרבי ענה: "את החינוך של ילדיך – אני נוטל על כתפיי" ("דער חינוך פון דיינע קינדער – איז אויף מיינע פלייצעס").
(סיפוריו של הרב פינסון סופרו בראיון מיוחד על-ידי בנו, הרב יוסף יצחק, ב'כפר חב"ד' שם). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
