כיוון שריחוק הערך בין האדם לתורה גדול כל כך - עלולים לחשוב שאפשר לשכב לישון ולא לעשות דבר, ולהמתין עד שהקב"ה ימשיך את האור! * ועל-דרך זה לאחר מתן-תורה - יכולים לחשוב, שכיוון שמתן-תורה הוא אור נעלה ביותר, הרי אין לו שייכות לעולם כלל! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - מתורגם לראשונה מיידיש, באדיבות ועד הנחות בלה"ק

א. התחלת פרשתנו היא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "ואלה מוסיף על הראשונים"¹, היינו, שהמשפטים שבפרשתנו שייכים לעשרת-הדברות ("הראשונים") ומוסיפים עליהם.

וכשם שמצינו שישנם "משפטים" הבאים בהוספה לאחרי עשרת-הדברות, כמו"כ ישנם "משפטים" הבאים קודם עשרת-הדברות, כמו שכתוב בפרשה שלפני זה² "ושפטו את העם בכל עת", דקאי על המשפטים שהיו קודם מתן-תורה³, ועניינם היה הכנה למתן-תורה, שהרי פסוק זה נאמר על-ידי יתרו, ואיתא בזוהר⁴ שדיבורו והודאתו של יתרו היו הכנה למתן-תורה.

ונמצא, שב' סוגי המשפטים, הן המשפטים דפרשת יתרו והן המשפטים דפרשת משפטים, יש להם שייכות למתן-תורה, אלא שהחילוק ביניהם הוא, שהמשפטים דפרשת יתרו באים קודם ובתור הכנה למתן-תורה, והמשפטים דפרשת משפטים באים לאחרי ובהוספה למתן-תורה.

וכדאיתא במדרש⁵: "משל למטרונה שהיתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע".

ב. ויש לבאר השייכות דמשפטים למתן-תורה, שלכן צריכים להיות הן לפני מתן-תורה והן לאחרי מתן-תורה:

משפטים - הם עניינים המחוייבים על-פי השכל. וכידוע⁶ בעניין ג' החלוקות דחוקים, עדות ומשפטים, שחוקים הם מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, ואדרבה, השכל מקשה קושיות עליהם; עדות הם מצוות שיש להם מקום בשכל, אבל השכל מצד עצמו אינו מחייבם, והיינו, שלאחרי שהתורה ציוותה על מצוות אלו, אפשר להסבירם גם בשכל; ומשפטים הם מצוות שהשכל עצמו מחייבם, גם לולי ציווי התורה, ועל-דרך מאמר רז"ל⁷ "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה".

ואילו העניין דמתן-תורה - הרי ידוע מה שאיתא במדרש⁸ "משל... למלך שגזר ואמר בני רומי לא יירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם⁹; כשביקש ליתן התורה ביטל גזירה ראשונה". וכידוע¹⁰ במעלת המצוות שניתנו במתן-תורה על מעלת המצוות שקיימו האבות - שהאבות הגיעו רק עד שורש הנבראים, ואילו במתן-תורה נעשה החיבור ד"ארץ" ו"שמים", על-ידי המשכת בחינה שלמעלה משניהם, דהיינו שהיא למעלה מההגבלות דמעלה ומטה, ולכן בכוחה לחבר שניהם (וכידוע¹¹ שבכדי לחבר ב' הפכים צריכים להיות למעלה משניהם).

ונמצא, שריחוק הערך בין משפטים ומתן-תורה הוא ריחוק גדול ביותר: מתן-תורה הוא עניין שלמעלה גם מבחינת "שמים" (מעלה), ואילו העניין דמשפטים הוא בסוג שכל אנושי, ולא רק שיש להם מקום בשכל (כמו עדות), אלא יתירה מזו - שהשכל מחייבם.

ומבלי הבט על גודל ריחוק הערך ביניהם - הרי שני עניינים אלו קשורים זה לזה, ועד שהמשפטים הם הכנה למתן-תורה וגם הוספה למתן-תורה.

ג. וביאור העניין וההוראה בעבודת האדם:

כאשר מתבוננים במעלת העניין דמתן-תורה, שהוא עניין נעלה ביותר, עד כדי כך שאפילו האבות לא היה בכוחם להגיע לעניין זה בכוח עצמם, ומכל-שכן אנשים כערכנו - עלול אדם לחשוב לעצמו: כיוון שריחוק הערך הוא גדול כל כך - יכולים לשכב לישון ולא לעשות דבר, ולהמתין עד שהקב"ה ימשיך את האור שמלמעלה!

ועל כך היא ההוראה: הן אמת שמתן-תורה הוא עניין נעלה ביותר, שהנבראים אינם יכולים להגיע אליו, אלא ניתן בדרך מתנה מלמעלה, אבל אף-על-פי-כן, אימתי נותנים מתנה זו - דווקא לאחרי שישנה יגיעה ועבודה במדריגה השייכת לאדם, שזהו עניין "ושפטו את העם בכל עת", שהם המשפטים שלפני מתן-תורה, ואז נותנים מלמעלה את העניין דמתן-תורה, אור שלמעלה מהשתלשלות.

ועל-דרך זה בנוגע לעניין המשפטים שלאחרי מתן-תורה:

יכולים לחשוב, שכיוון שמתן-תורה הוא אור נעלה ביותר, הרי אין לו שייכות לעולם כלל. ועל כך באה ההוראה - שלאחרי הגילויים הנעלים ביותר, יש להוריד ולהמשיך אותם בפנימיות ב"משפטים", בטעם ודעת, בשכל דנפש האלוקית, ועד לשכל דנפש השכלית, ועל-ידו - לחדור ולהשפיע גם על הנפש הבהמית.

אלא שאף-על-פי-כן יש לזכור, שגם לאחר שממשיכים עניינים אלו בשכל, צריך להיות נרגש בהם שבעיקרם וביסודם הם עניינים שלמעלה מטעם ודעת. וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה וכמה מאמרים¹², שיש לקיים גם את המשפטים בחיות של קבלת-עול כמו החוקים, כיוון שבאמת גם המשפטים הם עניינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא, שכיוון שהתכלית היא המשכת המקיף בפנימי, נמשכים הם גם בטעם ודעת, אבל בעיקרם הם למעלה מטעם ודעת.

וזהו דיוק הלשון "ואלה מוסיף על הראשונים": המשפטים אינם עניין נפרד ח"ו, אלא הם הוספה ובהמשך לעשרת-הדברות, ולכן גם בהם צריך להיות נרגש העניין דמתן-תורה שלמעלה מהשתלשלות.

ד. האמור לעיל שכל העניינים הנעלים תכליתם היא שיומשכו ב"משפטים", בעניינים של טעם ודעת, ועד לעניינים תחתונים ביותר - מבואר גם במדרש על הפסוק "ואלה המשפטים גו'", וזה לשונו¹³:

"זהו שאמר הכתוב¹⁴ מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה... אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזוויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי, הרי זה מחריב את העולם, הווי ואיש תרומות יהרסנה".

כלומר: כאשר ההנהגה היא באופן של תרומה, שמונחת בקרן זווית, להיותה "קודש", ולכן יראה היא להתערב בחולין כדי שלא תטמא ח"ו, וכמו כן עומד הוא בקרן זווית וצווח "אל תיגש בי כי קידשתיך", "כי קדשתי וטהרתי יותר ממך"¹⁵, ולכן אני ירא מלהתקרב ("צורירן זיך") לזולתי - הנה על זה נאמר "ואיש תרומות יהרסנה", כיוון שאין זו הכוונה, אלא הכוונה היא להמשיך את העניינים הנעלים ביותר למטה דווקא ובפנימיות דווקא.

וזהו הטעם שמצינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיו שולחים שלוחים שיפעלו גם עם אנשים פשוטים ובעניינים נמוכים - שעניין זה הוא טובה לא רק עבור הזולת, אלא גם עבור השלוחים עצמם¹⁶ - כיוון שהכוונה היא להמשיך את העניינים הנעלים למטה דווקא.

וזהו גם תוכן העניין ד"ואלה מוסיף על הראשונים" - שכדי שיהיו ה"ראשונים" כדבעי, צריכה להיות ההוספה ד"משפטים", שהוא עניין ההמשכה למטה, ולא עוד אלא שהוספה זו היא הנותנת קיום בה"ראשונים", ואילו כאשר חסרה ההוספה ד"משפטים", אזי נחסר גם בה"ראשונים", כי, כל העניינים שנותנים מלמעלה הם רק בשביל התכלית דדירה בתחתונים, ולכן, כאשר חסרה התכלית דדירה בתחתונים, אזי אפשר שיחסר גם בשאר העניינים.

וזהו גם המשך דברי המדרש שם: "מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה, אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה, יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידיך יושבים לפניך! יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מידות שהיו בך היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי ציבור! (והיינו שאמר לו עניין זה בתור שבח). אמר לו, בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל, הווי ואיש תרומות יהרסנה".

והיינו, שאין די בלימוד התורה והעסק בגמ"ח כאיש פרטי, אלא יש צורך בהתעסקות בטובת הזולת בתור פרנס ציבור, היינו, שמוסר עצמו לגמרי כדי לפעול עם הזולת.

ועל זה נאמר, "מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שהעוסק בצרכי ציבור הוא המעמיד ומקיים את הארץ; מה-שאין-כן כאשר הנהגתו היא באופן ד"איש תרומות", "כתרומה הזו שמושלכת בזוויות הבית", הרי אף שעוסק בגמ"ח בתור איש פרטי, מכל-מקום "יהרסנה", כי על-ידי זה חסרים בהעולם כמה עניינים, וכיוון שהיה ביכולתו לתקנם ולא תיקנם, נחשב לו כאילו הרס אותם.

ה. אמנם, היצר הרע הוא ערמומי ("א קלוגינקער"), ולכן בא וטוען, שאמנם כל האמור אמת הוא, אבל לא אליו הכוונה ("ניט אים מיינט מען דאס")... לכל אחד יש עניינו הפרטי, והעניין הפרטי שלו הוא להיות "איש תרומות", והראיה לדבר - שאין לו חוש בהפעולה עם הזולת!...

והיצר הרע אינו מסתפק בכך - ביודעו שהאדם יכול לענות לו שהרגשתו שאין לו חוש כו' היא מצד "השוחד יעוור"¹⁷, שהאדם הוא משוחד בנוגע לעצמו ולכן באפשרותו לרמות את עצמו - ולכן עולה בדעתו של היצר הרע "המצאה" נוספת, וטוען, שגם כשמתדבר עם אנשים אחרים שאין להם פניות לגביו, טוענים גם הם שאין לו חוש בפעולה עם הזולת... וכאמור, אמת הדבר שהעבודה ד"מלך במשפט" היא נעלית ביותר, אבל הוא - אין לו חוש בכך, ולא זהו עניינו, ומביאים כמה וכמה ראיות שאם יעסוק בעניינים נעלים יצליח, ולכן - טוענים הם - אינו צריך לעסוק בעניין המשפטים.

והמענה לזה:

לכל לראש - אין זו עדיין ראיה שזוהי טענה צודקת; ייתכן שכל הטענות הן מתחבולות היצר, ולאמיתו של דבר יש לו שייכות לעניין המשפטים.

ויתירה מזו: אפילו לו יהי כדבריו, הנה כאשר אומרים לו שעליו לעסוק בעניין זה, הרי זו ראיה מוכחת שעבודה זו שייכת לשורש נשמתו.

אלא מאי, מצד כל העניינים נראה הדבר באופן אחר - הרי הכל יודעים שישנו עניין הגלגולים, ואם-כן, גם אם מצד מצבו בגלגול זה אינו צריך לעסוק בעניין זה, הרי אינו יכול לדעת עניין ומצב נשמתו מצד הגלגול הקודם.

ולהעיר, שגם עניין זה מרומז בפסוק "ואלה המשפטים גו'", שהרי עניין הגלגולים מבואר בזוהר¹⁸ על פסוק זה.

ו. דוגמה לדבר מצינו בספר מעשה-אורג על מסכת פאה¹⁹, שמבאר דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו"²⁰ - דלכאורה מהו החילוק בין "אמת" סתם ל"אמת לאמיתו" - על-פי מעשה ידוע מהבעש"ט²¹:

מעשה באדם שהפקיד ממון אצל חבירו, ומת הנפקד. כשבא המפקיד אל היורשים ותבע את פקדונו, טענו היורשים "שלא פקדנו אבא"²², דהיינו שאביהם לא אמר להם דבר על הפיקדון, ונשבעו על כך. ומכיוון שלא היו עדים למעשה, פטרם בית-דין כדין התורה²³.

אמנם, הכל ידעו שהאמת היא כדברי המפקיד, כי המפקיד היה ידוע כאיש אמת, וכן היה ידוע שלא היה להנפקד סכום כה גדול.

באו איפוא אל הבעש"ט ושאלוהו: כיוון שהדיין פסק כדין התורה, שהיא תורת אמת, ובפרט ש"אלוקים ניצב בעדת א-ל"²⁴, דהיינו שהקב"ה עצמו פוסק פסק-דין זה²⁵, הרי זה בוודאי פסק-דין אמת; אבל איך מתאים הדבר עם המציאות?!...

והשיב להם הבעש"ט: בגלגול הקודם היה המפקיד חייב סכום זה להנפקד או ליורשי הנפקד. ונמצא שהבית-דין פסק דין אמת, שהרי כן הוא האמת, שממון זה שייך ליורשי הנפקד.

ובזה מבאר דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו" - שגם כאשר מצד ענייני העולם הזה אין מוכרח שדיני התורה יהיו אמת, מכל-מקום, הרי הם אמת לאמיתו מצד כמה וכמה עניינים שאינם מושגים בעולם הזה.

וכשם שישנו עניין זה בגשמיות, שיכולה להיות מציאות שהאדם יודע בעצמו בוודאות, מבלי לרמות את עצמו, שאינו חייב ממון לחבירו, ואף-על-פי-כן האמת לאמיתו היא שהוא חייב לו - כמו כן יכול להיות כן ברוחניות העניינים, שבאמת לאמיתו, מצד הגלגול הקודם, או מצד סיבות אחרות הקשורות עם שורש נשמתם, חייב הוא לזולתו חוב ברוחניות, ולכן שולחים אותו לשלם חוב זה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר ראשון ה'תשי"ט - בלתי מוגה)

----------

1) שמו"ר פ"ל, ג. מכילתא ופרש"י עה"פ.

2) יתרו יח,כב. וראה שמו"ר שם.

3) ראה רשב"ם שם,יג.

4) ח"ב סז,ב. סח,א. נת' בסה"מ תש"ט ס"ע 56 ואילך. לקו"ש חי"א עמ' 74 ואילך. ועוד.

5) שמו"ר שם.

6) ראה רמב"ן ואתחנן ו,כ. הנסמן בתו"מ סה"מ תמוז ס"ע יג.

7) עירובין ק, סע"ב.

8) שמו"ר פי"ב, ג.

9) תהילים קטו,טז.

10) ראה שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר תשי"ז ס"ח (תו"מ חי"ט עמ' 85). וש"נ.

11) ראה תניא אגה"ק סי"ב. ובכ"מ.

12) ד"ה למען דעת תר"צ פ"ה (סה"מ קונטרסים ח"א פד,א). ד"ה הוי' לי בעוזרי תרצ"א (תרפ"ז) פ"ג (שם קפ, סע"א. תרפ"ז עמ' רג). סה"מ אידיש עמ' 46. ועוד.

13) תנחומא פרשתנו ב. וראה גם שמו"ר פ"ל, יג.

14) משלי כט,ד.

15) ישעיה סה,ה ובפרש"י.

16) ראה גם תו"מ חכ"ה עמ' 46 (נמצא בדפוס). וש"נ.

17) פרשתנו כג,ח.

18) ח"ב צד,א ואילך.

19) בסופה.

20) משנה פאה שם.

21) ראה גם ס' בעש"ט עה"ת ריש פרשתנו, ובהערות שם.

22) לשון חז"ל - ב"מ כ, סע"ב. וש"נ.

23) ראה רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ו ה"ד. טושו"ע חו"מ סרצ"ז.

24) תהילים פב,א.

25) ראה סנהדרין ז, סע"א.