נושאים נוספים
	התקשרות 861 - כל המדורים ברצף
	"לחיות" עם החידוש שמתן-תורה פעל
	גילוי האוצרות הכמוסים כהכנה להתגלות פנימיות התורה
	כקטן כגדול
	פרשת יתרו
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 861, ערב שבת-קודש פרשת יתרו, ט"ז בשבט ה'תשע"א (21.01.2011)

  דבר מלכות

"לחיות" עם החידוש שמתן-תורה פעל

כיצד "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מבטא יותר את עניין "אנכי ה' אלוקיך"? * החידוש במתן תורה הוא, שהתורה ואלוקות שלמעלה מהעולם יתחברו ויתאחדו עם דרגת התורה והאלוקות המלובשת בעולם * בלימודו ועבודתו של כל יהודי ניתן כוח העצמות, שיוכל להכיר בבריאה את האלוקות כפי שהיא למעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בדיבור הראשון של עשרת הדברות (בפרשתנו¹) – "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – ידועה שאלת המפרשים² (הובא בכמה דרושי חסידות דרבותינו נשיאינו³ ): מדוע נאמר כאן "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", שהוא פלא גדול יותר מיציאת מצרים [נס יציאת מצרים הוא שינוי מיש ליש, מה-שאין-כן בריאת שמים וארץ היא יש מאין].

השאלה מתחזקת על-פי מה שכתב הרמב"ם (בתחילת ספרו יד-החזקה⁴), שידיעת דבר זה – "לידע⁵ שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו וכו'" – "מצוות עשה שנאמר אנוכי ה' אלוקיך"⁶. כלומר, ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על הידיעה שהקב"ה ברא שמים וארץ⁷. ועל-פי זה מתחזקת השאלה מדוע לא כתוב "אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ"?

ב. רש"י על הפסוק ("אשר הוצאתיך מארץ מצרים") מפרש: "כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי". כלומר, ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הוא טעם על כך שבני-ישראל צריכים לקבל את מלכותו יתברך ולהיות משועבדים להקב"ה⁸ ("אנוכי ה' אלוקיך").

על-פי זה מובן מדוע לא כתוב "בראתי שמים וארץ" – כי זה בא בתור המשך וטעם על "אנוכי ה' אלוקיך, שה' הוא אלוקי בני-ישראל, מוכרחים לומר עניין (טעם) ששייך רק לעם-ישראל (שלכן הם מחולקים מכל העולם כולו) – העניין ד"הוצאתיך מארץ מצרים"⁹ (ולא "בראתי שמים וארץ" אשר שייך לכל הנבראים)¹⁰.

אבל מהלשון "אנוכי גו' אשר הוצאתיך" (שהלשון "אשר" מורה על המשך למה שכתוב לפני זה) משמע, שפירוש הפסוק הוא, "אנוכי הוא אשר הוצאתיך", "אשר הוצאתיך" מבאר את "אנוכי ה'" (ולא עניין נפרד – "כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי")¹¹. ויש לומר שזהו מהטעמים שהמפרשים הנ"ל אינם נוקטים כפירוש רש"י (ש"אשר הוצאתיך גו'" מוסיף עניין שני) ולכן שואלים את השאלה (ומובאת בחסידות בכמה מקומות) מדוע לא נאמר "אשר בראתי שמים וארץ" במקום "אשר הוצאתיך גו'", כיוון שמפשטות לשון הכתוב משמע, ש"אשר גו'" בא לבאר ש"אנוכי ה'" הוא זה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ובמילא נשאלת השאלה: מדוע לא כתוב תואר נעלה יותר: "אשר בראתי שמים וארץ" [וזה שכתוב "אנוכי ה' אלוקיך" הפירוש הוא: אלוקיך שגם ברא אותך (נוסף על כך שהוציאך ממצרים), הוי' מלשון מהווה¹² (את הבריאה), באופן שהוא נהיה אלוקיך, כוחך וחיותך].

ג. אחד הביאורים בדרושים¹³ על השאלה (מדוע כתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "בראתי שמים וארץ") – הוא, כי יציאת מצרים מצביעה על דרגה גבוהה יותר באלוקות מבריאת שמים וארץ: בריאת שמים וארץ היא משם אלוקים (בראשית ברא אלוקים גו') – אלוקים בגימטריא הטבע¹⁴, דרגה באלוקות הקשורה עם המדידה והגבלה של טבע העולם; מה-שאין-כן יציאת מצרים היתה באופן ניסי (שידוד הטבע) – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים (בכבודו ובעצמו) וגאלם¹⁵, שזה בא משם הוי', שהוא למעלה מ(טבע ה)בריאה, ולכן בכוחו לשלול טבע. ומכיוון ש"אנוכי ה' אלוקיך" במתן-תורה הוא גילוי משם הוי', שהוא למעלה מהבריאה (עד לגילוי אנוכי, עצמותו יתברך), לכן כתוב אחר-כך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – גילוי אלוקות שלמעלה מהבריאה.

אבל צריך להבין: כיצד מתאים ביאור זה (ש"אשר הוצאתיך גו'" מורה על כך ש"אנוכי ה' אלוקיך" הוא למעלה מהבריאה) עם הפירוש כמובא ברמב"ם הנ"ל, ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על "ידיעת דבר זה" שהקב"ה בורא שמים וארץ¹⁶ ("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'") – הרי קשה לומר ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (משם הוי') שולל את הפירוש ב"אנוכי ה' אלוקיך", שזה מורה על בורא שמים וארץ¹⁷ (משם אלוקים).

ד. ויש לומר הביאור בזה – על-פי ביאור בחידוש של מתן-תורה בכלל:

ידועה השאלה: מהו החידוש והרעש של אמירת עשרת הדברות במתן-תורה, ברעש וקולות וברקים – "לכאורה, עשרת הדברות הם דברים פשוטים – לא תרצח, לא תנאף כו'"¹⁸, הן מצוות שכליות הנוגעות לקיום ויישוב העולם, וקיימו אותן גם קודם מתן-תורה (כחלק מהמצוות שנצטווה בהן נח, ועוד קודם לכן – אדם הראשון¹⁹)? ולהוסיף, ש"לא יהיה לך אלוקים אחרים" היא אחת המצוות שלפני מתן-תורה²⁰, וגם הידיעה במציאות ה' ("אנוכי ה' אלוקיך") היתה לפני מתן-תורה (ובכל בני אדם – עד דור אנוש²¹), ובפרט אצל האבות (החל מאברהם אבינו שהכיר את בוראו²²).

והביאור בזה: "תכלית²³ נתינת התורה" היא "כדי להיות גילוי אור אין- סוף ברוך-הוא ממש כו' המלובש בתורה שהיא חכמתו יתברך והוא וחכמתו אחד כי הוא המדע והוא היודע כו', להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דווקא, וזהו וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, כדי לאמר אנוכי ה' אלוקיך דהיינו להיות אנוכי הוא מהותו ועצמותו יתברך ממש בבחינת גילוי עד שיהיה נקרא אלוקיך".

כלומר, החידוש במתן-תורה (כשנתבטלה הגזירה (וההבדלה) בין עליונים ותחתונים שעליונים לא יירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה²⁴), הוא, שאלוקיך שלמעלה מגדר הבריאה (ואדרבה – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים") יומשך ויתגלה למטה בדברים גשמיים דווקא – בדברים פשוטים הקשורים עם קיום העולם ("לא תרצח, לא תנאף כו'"), שנמשך מדרגת אלוקות ("אנוכי ה' אלוקיך") אשר קשורה עם הבריאה²⁵.

עניין זה נתחדש על-ידי מתן-תורה:

בתורה ישנן (בכללות) שתי דרגות (בדוגמת שתי הדרגות כביכול בנותן התורה, אלוקות שבגדר הבריאה ואלוקות שלמעלה מהבריאה): א) כפי שהתורה "נסעה²⁶ וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה" (עד בדברים פשוטים כמו "לא תרצח" וכיוצא בזה) – תורה כמו שקשורה ויש לה שייכות וערך לעולם. וגם אפילו כמו שתורה "קדמה לעולם"²⁷, הרי זה גופא מורה על ערך ושייכות לעולם, ובפרט שמוסיפים²⁷ "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", אלפיים (חכמה ובינה²⁸) ולא אלפיים ואחד. ב) התורה כפי שהיא בשורשה ומקורה – חכמתו ורצונו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, ובלשון חז"ל: "חמודה גנוזה, שגנוזה לך"²⁹, עד "שעשועים לפניו"³⁰ – שלא בערך לגמרי מעולם וסדר השתלשלות (אפילו עשר ספירות של עולם האצילות (ומכל-שכן מעולם הבריאה) דאיהו וחיוהי חד כו', ולמעלה גם מספירות אין קץ כו').

וחידוש מתן-תורה הוא – ש"נתן לנו את תורתו" (כנוסח ברכת התורה), ש"תורתו" (של הקב"ה) שבאין-ערוך לגמרי מעולם ("חמודה גנוזה, שגנוזה לך") – "נתן לנו" בתורה כמו ש"נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים", כלומר, שבתורה כמו שהיא בהתלבשות וקשורה עם ענייני העולם, ישנה התורה כמו שהיא חד עם קוב"ה [כמודגש גם בכך שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" של העולם, "היה הקב"ה (בחינת "מצוי ראשון") מביט בתורה ובורא את העולם"³¹, ובלשון הזוהר³²: קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא].

ועל-פי זה מובן כיצד הביאור ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", המורה על אלוקות שלמעלה מהבריאה (איננו שולל, אלא אדרבה) מתאים עם הפירוש ש"אנוכי ה' אלוקיך" קאי על בורא שמים וארץ (אלוקות שבערך הבריאה) – כי הכוונה במתן-תורה היא, שגילוי האלוקות שלמעלה מהבריאה יומשך ויחדור במציאות הנבראים; וכדי לפעול זאת בשלימות צריכה להיות התאחדות ב' הדרגות באלוקות – שלמעלה מהבריאה ושבערך הבריאה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מגלה שעניין "אנוכי ה' אלוקיך" (גם כבורא שמים וארץ) הוא למעלה מהבריאה;

בסגנון אחר: ב"אנוכי ה' אלוקיך" (כמו שהוא בורא שמים וארץ) מתגלה האלוקות שלא בערך להבריאה (על-דרך הנ"ל בנוגע לב' הדרגות בתורה).

והכוח לחבר ולאחד שני עניינים הפכיים (תורה ואלוקות שלמעלה מהבריאה ותורה ואלוקות שבהתלבשות בבריאה) בא מעצמותו יתברך שלמעלה משניהם (הן ממציאות העולם והן משלילת מציאות העולם), כפי שהכניס עצמו כביכול בתורה: מכיוון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, דבר אחד עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל העניינים, כולל גם – למעלה מתואר "כולא חד" ו"יחיד" וכו' – מתחברים תורה שלמעלה מעולם עם תורה כמו שנתלבשה למטה בעולם, עד בדברים פשוטים.

כלומר, שחידוש מתן-תורה (לגבי תורה ומצוות שהיו אצל האבות לפני מתן-תורה) הוא בשנים:

תורה (ומצוות) לפני מתן-תורה היו א) דרגת התורה כפי שקשורה עם העולם, ולכן ב) קיום התורה והמצוות היה בעיקר ברוחניות, ולא חדר וזיכך את התחתון³³, לעשות מגשמיות העולם חפצא של קדושה³⁴;

מה-שאין-כן במתן-תורה א) ניתנה התורה כפי שהיא בשורשה ומקורה – תורתו של הקב"ה, עד כפי שהיא מושרשת ודבר אחד עם עצמותו יתברך, באין-ערוך לגמרי מהעולם, ולכן ב) יש בה הכוח להיות נמשך ולהפך גם את גשמיות העולם, שכל הנמצאים שבעולם בתוך גדריהם, ייעשו לחפצא של קדושה, עד שיתאחדו עם אלוקות ותורה שלמעלה מהבריאה³³.

ה. ויש לומר, שג' עניינים אלו: א) בורא שמים וארץ, ב) אלוקות שלמעלה מהבריאה, ג) עצמותו יתברך שלמעלה משניהם, המאחד את שניהם – מרומזים בהקדמת והתחלת עשרת הדברות – "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, אנוכי הוי' אלוקיך גו'":

עוד קודם אמירת עשרת הדברות (כל הדברים האלה) – ישנו "אלוקים", כפי שהוא קודם ולמעלה מ"וידבר גו' את כל הדברים האלה". ויש לומר שקאי על עצמותו יתברך³⁵, שלמעלה מכל העניינים; ומ"אלוקים" נעשה אחר-כך הגילוי ד"וידבר" (דיבור), אבל אין זה גילוי שלמטה מעצמותו יתברך, אלא "וידבר אלוקים": ש"אנוכי" (כלומר "אלוקים", עצמותו יתברך, אומר, שאני – אנוכי) פועל ש"הוי'" – אלוקות שלמעלה מהבריאה יהיה דבר אחד עם "אלוקיך" – כוחך וחיותך, אלוקות שבהתלבשות ובערך הבריאה³⁶.

* * *

ו. עניין הנ"ל מרומז עוד בפרטיות יותר, בפרטי הפסוק "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור", ובעשרת הדברות:

גילוי "וידבר" (מ"אלוקים") הוא – "את כל הדברים האלה", "כל הדברים" לשון רבים – פרטים ופרטי-פרטים [עשרת הדברות, שכוללים כל תורה שבכתב, כל התורה כולה, גם תורה שבעל-פה, גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש], ובאופן גלוי ("האלה");

וכל זה – באופן של "לאמור", כמבואר בתורה-אור (פרשתנו³⁷), ש"לכאורה מילת לאמור אין לה הבנה ואינו כמו כל לאמור שבמקרא שפירושו, לאמור לזולתו, מה-שאין-כן בעשרת הדברות אי-אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו ופנים בפנים דיבר ה' כו', אך פירושו הוא לאמור ולדבר את כל דברי התורה כו', וכעניין דבריי אשר שמתי בפיך, וכוח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני כו', כמו שכתוב³⁸, תען לשוני אמרתך, שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר".

ואחר-כך הרי זה בא ונמשך בעשרת הדברות, החל מ"אנוכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום" – ששתי דברות אלו הן "כללות כל התורה, כי דיבור אנוכי כולל כל רמ"ח מצוות עשה, ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה"³⁹.

ולאחרי זה – בפרטיות יותר בהדברות שלאחרי זה, שהם "דברים פשוטים" קשורים עם קיום העולם [כולל לאחרי זה גם "ואלה המשפטים גו' (מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני⁴⁰) – משפטי ודיני התורה הקשורים עם מציאות התחתונים⁴¹, עד למטה מטה, החל מ"עבד עברי" הנמכר בגניבתו, ודיני נזיקין וכו'], כל פרטי הנמצאים מתאחדים עם דרגת האלוקות שלמעלה ממציאות העולם.

החל כפי שזהו במצוות ידיעת ה' – "אנוכי ה' אלוקיך": שיהודי יידע ויבין ("לידע") בשכלו הגשמי הן "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'", ויתירה מזו – "יעלה על הדעת (דעת דווקא, לא רק אמונה) שהוא אינו (בגדר) מצוי כו'". ויתירה מזו: מתאחדים בו שתי הידיעות ש"אנוכי ה' אלוקיך" (כפי שהוא "מצוי ראשון כו'") הוא "אינו (בגדר) מצוי" – שזה בא מעצמותו יתברך (שלמעלה מגדר "מצוי" וגדר "אינו מצוי").

ז. מכאן ישנו לימוד נפלא בעבודת האדם – כמבואר בתורה-אור שם³⁷ (בהמשך הביאור ב"לאמר"), שבשעה שיהודי מתבונן, שבלומדו עניין בתורה הרי זה באופן של "לאמר" – הוא חוזר "דבר ה' ממש" – אזי "יפול עליו אימה ופחד בעסק התורה בשומו ללבו כי דבר ה' הוא ממש שנאמר למשה מסיני" באופן ד"מה⁴² להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", ב"עסק התורה של כל אדם" [אנשים ונשים, שכל אחד מהם מחוייב בלימוד התורה], כי לימודו עתה ("אפילו כשלומד בפני עצמו") הוא "כאילו קבלה היום מהר סיני" כמאמר חז"ל⁴³, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, עד חדשים ממש.

ובפרט על-פי הנאמר לעיל, ש"לאמר" הוא בדוגמת "וידבר אלוקים", מבחינת "אינו מצוי", ועד – מעצמותו יתברך, כלומר, שכל יהודי בחיי היום-יום יש בכוחו (ובפרט על-ידי לימוד התורה) להרגיש ולידע ולהכיר "אלוקים" שלמעלה מכל הדרגות, למעלה גם מ"אנוכי ה' אלוקיך"; היינו, בחייו הפשוטים (ומכל-שכן בחיי הנשמה) הוא מכיר (לידע) את הקב"ה – לא רק כפי שהוא "מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים כו'" – אלא כפי שהוא (גם כ"מצוי ראשון") "אינו מצוי", שלגביו "אין דבר אחר יכול להמצאות", כך שמרגיש ויודע אשר כל העולם (כל הנמצאים) קשורים עם "אינו מצוי", ואשר זמן ומקום⁴⁴ נעשים למעלה מזמן ומקום!

ואדרבה – כך מתחילים עשרת הדברות, ולאחר-מכן הרי זה נמשך בפרטים, בכל הדברות ובכל התורה כולה.

ועל-אחת-כמה-וכמה בעומדנו בשבת פרשת יתרו, כשקוראים בציבור פרשת מתן-תורה, בברכה לפניה ולאחריה – ויש לומר, שזהו בדוגמת "זמן מתן תורתנו" שהוא "אחת בשנה", שאז מתחדש מתן-תורה מחדש (ובאופן נעלה יותר מהשנים שלפני זה), ומזה נמשך בכל השנה כולה.

ובפרט על-פי תורת רבנו הזקן⁴⁵, שצריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע – הרי בשבת זו צריך לחיות – עם מתן-תורה, כולל – אלוקות שלמעלה מהבריאה שמתגלה בעולם.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, כ"ב בשבט ה'תש"נ – תרגום מיידיש. התוועדויות ה'תש"נ

כרך ב, עמ' 274-281)

________________________

1)     יתרו כ,ב.

2)     ראב"ע שם ד"ה שאלני ר"י הלוי.

3)     סידור עם דא"ח ד"ה ששת ימים (רפד,ב). ד"ה למען תזכור במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א עמ' תא ואילך (וראה בהנסמן שם בהערות). אוה"ת פרשתנו עמ' תתקג ואילך. תתקטו. ד"ה אנוכי ה' אלוקיך תרכ"ו (עמ' נ). עטר"ת (עמ' שס ואילך). ד"ה החודש ה'ש"ת (עמ' 20 ואילך). ועוד.

4)     הל' יסוה"ת פ"א ה"ו.

5)     שם ה"א.

6)     וכ"ה בספר-המצוות להרמב"ם מ"ע א: נאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אומרו אנוכי ה' אלוקיך. ובמניין המצוות בריש ספר היד: מצווה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוקה שנאמר אנוכי ה' אלוקיך (אבל שם לא נאמר פרטים, שממנו נמצאו כל הנמצאים כו'). וראה זח"ג רנו,ב (ברע"מ): פקודא קדמאה אנוכי ה' אלוקיך.

7)     היינו ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על מציאות ה' בכלל, שברא השמים והארץ (בלשון הרמב"ם: מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'). וראה "פירוש" להרמב"ם כאן: "מילת אנוכי מורה על המציאות, וה' הוא השם המפורש יהו"ה יתברך המורה על חייב המציאות, אלוקיך - אחר שיתאמת אצלנו מציאות הבורא ושהוא מחוייב המציאות, ראוי לנו שנעשה אלוקה עלינו, כלומר שנעבוד אותו כו'". וראה עד"ז חינוך מצווה כה: ופירושו (דאנוכי ה' אלוקיך) כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוקה, כי מילת אנוכי תורה על המציאות.

וראה רמב"ן עה"פ אנוכי ה' אלוקיך: "הדבר הזה מצוות עשה, אמר אנוכי ה' יורה ויצווה אותם שיידעו ויאמינו בה', כי יש ה' והוא אלוקים, כלומר הווה וקדמון מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו". וממשיך: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - "כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו, וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנו דבר מטבעו, ותורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כו', וזה טעם אמר אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה".

ולהוסיף, אשר שם הוי', מלשון מהווה (זח"ג רנז, סע"ב. פרדס שער א פ"ב. שעהיוה"א פ"ד). מורה על התהוות הבריאה, וכן שם אלוקים (אלוקיך) - שע"י נברא העולם בפועל (בראשית ברא אלוקים) - ראה שעהיוה"א שם.

8)     וכמ"ש "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", "שטרי קודם" (בהר כה,מב; נה ובפרש"י. וראה פרש"י. וראה פרש"י משפטים כא,ו(.

9)     והטעם שנאמר דווקא עניין זה ד"הוצאתיך מארץ מצרים" - כי, זהו גאולת עם ישראל שהביא למעמד הר סיני (בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה(.

10)   ראה רא"ם לפרש"י שם. לקו"ש חכ"ו עמ' 124. ואף שנתבאר בלקו"ש שם (בהמשך העניין), שדברי רש"י "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי" אינו טעם וביאור על "אנוכי ה' אלוקיך", אלא עניין בפני עצמו - שהעניין דקבלת מלכותו ("אנוכי ה' אלוקיך") צריך להיות באופן שהם "משועבדים לי" - הרי זה מפני שמובן מעצמו (ממש"נ מהכתובים לפנ"ז) ש"אנוכי ה' אלוקיך" הוא תוצאה מיצי"מ (שם ס"ג). ועצ"ע.

11)   ומטעם זה י"ל - שרש"י אינו מסתפק בפירוש הא', ומביא עוד ב' פירושים (ראה לקו"ש שם עמ' 130).

12)   נסמן לעיל הערה 7.

13)   שבהערה 3.

14)   פרדס שי"ב פ"ב. של"ה פט,א. שעהיוה"א רפ"ו.

15)   הגדה של פסח - פיסקא מצה זו.

16)   ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט (שעהיוה"א פ"א), שהתהוות הבריאה היא בכל רגע ורגע מחדש, ו"אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש (ומוסיף:) כמו לפני ששת ימי בראשית ממש" (וכן לעיל שם "כמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש(".

17)   ועפ"ז יומתק השאלה והקס"ד של מפרשים הנ"ל. שהול"ל "אשר בראתי שמים וארץ" - כי ידוע שגם שאלה וקס"ד בתורה הוא תורה (תורת אמת), ומזה מובן, דקס"ד זה שהול"ל "אשר בראתי שמים וארץ" הוא גם אליבא דאמת, כדלקמן בפנים. וראה ד"ה אנוכי ה"א תשמ"ט.

18)   לקו"ת במדבר טו,ג.

19)   ראה רמב"ם הל' מלכים רפ"ט.

20)   רמב"ם שם.

21)   ראה רמב"ם ריש הל' ע"ז.

22)   רמב"ם שם פ"א ה"ג.

23)   לקו"ת שם.

24)   תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

25)   ואדרבה - דווקא הפשיטות דאיש פשוט קשורה עם פשיטות העצמות (כתר-שם-טוב הוספות סקנ"ד).

26)   תניא פ"ד.

27)   ראה מדרש תהילים צ,ג. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. זח"ב מט,א.

28)   ראה סה"מ תש"ח עמ' 273. ובכ"מ.

29)   שבת פח,ב.

30)   משלי ח,ל. וראה לקו"ת במדבר ד"ה ואהיה אצלו אמון.

31)   ב"ר בתחלתו.

32)   ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא. ריש ע"ב. ח"ג קעח,א.

33)   ראה תו"א פרשתנו ד"ה משה ידבר.

34)   מלבד מצוות מילה. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי", כדי שתהיה שבועה בנקיטת חפץ (חיי שרה כד,ב ובפרש"י שם. משבועות לח,ב.)

35)   וראה אוה"ת פרשתנו עמ' תתקט. סה"מ עטר"ת עמ' רטו. תרפ"ח עמ' קלה, ששם אלוקים כאן קאי על אלוקים דשם הוי' דלעילא (שנתגלה בעת מ"ת), שאינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה - הוא בחי' תגבורת האור מבחי' הפנימי דווקא שמגלה עצם ופנימיות הוי' דלעילא בבחי' אור פנימי כו', בחי' גילוי ממש דבחי' פנימיות ועצמות א"ס כו'. ועפ"ז יש לומר שכן הוא גם לפי הפירוש כאן (ש"אלוקים" קאי על עצמותו ית'), שזה מורה על החיבור ויחוד (באופן פנימי) דמציאות הנמצאים (מבחי' מצוי ראשון) עם "אינו מצוי", ע"י עצמותו ית'. ועצ"ע.

36)   ראה לקו"ת במדבר שם. אוה"ת פרשתנו עמ' תתצח ואילך. עמ' תתקטו.

37)   סז,ב.

38)   תהילים קיט,קעב.

39)   תניא רפ"כ.

40)   פרש"י ר"פ משפטים.

41)   נוסף על זה שמשפטים הם מצוות שכליות, המובנות בשכל הנברא.

42)   ברכות כב,א.

43)   ראה פרש"י פרשתנו יט,א.

44)   ראה ד"ה בחודש השלישי תשל"ח (קונטרס כ"ב שבט ה'תש"נ) ס"ג ואילך.

45)   "היום יום" ב' חשוון.

 משיח וגאולה בפרשה

גילוי האוצרות הכמוסים כהכנה להתגלות פנימיות התורה

לא רק התגלות פרט מן הכלל

 [...] בהמשך למדובר לעיל אודות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, הרי, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הולך ומיתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה, ועד שלאחרונה – כפי שכותב כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך באתי לגני – מגלים גם את האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור, בתור הכנה להתגלות פנימיות התורה, טעמי תורה, לעתיד לבוא.

ובפרטיות יותר:

ידוע שבמתן-תורה ניתנו כל עניני התורה, גם אלה שנתגלו לאחרי זה, כמאמר רז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ועד שגם טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא ניתנו למשה מסיני.

אבל אף-על-פי-כן, אינו דומה החידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש לטעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא – כי, החידוש של תלמיד ותיק הוא מן הכלל אל הפרט, היינו, שבמתן תורה ניתן בדרך כלל, והתלמיד ותיק מגלה (מפרט) את הפרט מן הכלל, מה שאין כן טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא אינם התגלות הפרט מן הכלל, אלא על דרך ובדוגמת המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעניין עילה ועלול שהוא בדרך שינוי ממהות למהות.

ועל דרך זה בנוגע לגילוי פנימיות התורה עכשיו בתור הכנה להתגלות טעמי תורה לעתיד לבוא – שאין זה כמו חידוש של תלמיד ותיק בדרך גילוי פרט מן הכלל, אלא בדרך שינוי ממהות למהות.

(תורת מנחם ה'תשי"ב, כרך ה עמ' קמג-ד)

שלב האחרון בהכנת העולם לגאולה

...אחד מהטעמים להשתדלותו המיוחדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחינוך והדרכה דנשי ובנות ישראל, בכל ענייני היהדות, תורה ומצוותיה, כולל – בלימוד תורת החסידות והפצת המעיינות חוצה – כי להיותו דור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, נוגע אז ביותר עבודתן של נשי ובנות ישראל, שבזכותן תבוא הגאולה.

אם הדברים אמורים בנוגע לכל נשי ובנות ישראל, על אחת כמה וכמה בנוגע לבתו של נשיא דורנו עצמו, שנתחנכה על-ידי נשיא דורנו וכו'. ואף לאחרי הסתלקותה, השפעתה ממשיכה, ובפרט שכמה וכמה מבנות ישראל, נקראות על שמה, ועל-ידי הנהגתן משמשות דוגמא חיה, כנשמות חיים בגופים חיים, שהן התחנכו לפי רוחה ועל-פי הוראותיה, ובדוגמתה (כבתו של נשיא דורנו).

על-פי זה יש לומר הטעם לכך שאחרי כ"ב שבט (יום הסתלקותה של בתו) נפעל השלב האחרון בהכנת העולם (כדירה לו יתברך בתחתונים) להגאולה, כי שלימות עניין זה נעשה על-ידי ובשכר נשי ובנות ישראל.

(משיחות ש"פ יתרו, כ' וכ"ב שבט תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 250)

 ניצוצי רבי

כקטן כגדול

איגרת נדירה ובה הרבי שב ומפציר להוציא-לאור מהדורה מושלמת של התלמוד הירושלמי * מהן התוצאות ל"משתחרר" משיעור תורה? * הפצת חסידות מכתבי רבותינו המוגהים, ולא משיחות שאינן מוגהות * מהו ההסבר לציון מקור הדברים כשמדובר ברס"ג? * מענה חד משמעי באשר לגיוס בנות לצבא, ומה מוצע כתחליף למי שרוצה לשרת את המולדת? * רשימת השלמות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הדפסת הירושלמי בהידור – צורך וזכות!

בגיליונות תתכה-ו, ותתכח עסקנו בתלמוד הירושלמי. איגרת מיוחדת, נדירה למדיי באריכותה ובהתבטאויות שבה, כתב הרבי בכ"ה בטבת תשל"ב (אגרות קודש כרך ז"ך עמ' שח-שי) אל "כבוד האחים הנכבדים העוסקים בצרכי-ציבור משכילים על דבר טוב ומזכי הרבים מר מיכל יהושע ומר שמואל שיחיו שולזינגר", בעלי הוצאה לאור. במכתב אישר הרבי את קבלת 'סידור דרך החיים עבודת ישראל' בשני כרכים (נ.י. תשל"א), והוסיף:

שזה נותן לי התקוה שלמרות ההפסק יחזירו עטרה ליושנה, כוונתי למסורת בית הדפוס שלהם שיהיה באופן של "עוסק במלאכת הקודש", זאת אומרת, להמשיך להדפיס ולהוציא-לאור ספרי קודש, וליתר דיוק בביאור תורתנו תורת חיים תורת אמת,

הרבי ממשיך ומבהיר את כוונתו:

במיוחד להוציא-לאור תלמוד הירושלמי, שיש בזה הכרח הן מצד הרבים, קהל הלומדים, והן מצדם ולזכותם.

ולהוציא לאור בהידור על-דרך שהוציאו-לאור הרמב"ם והש"ס בבלי וכו', ובהידור פנימי – בתוספת הערות והארות של גדולי-ישראל, נוסף על ההידור החיצוני שגם זה מהוראת תורתנו תורת חיים.

כאן הוסיף הרבי שורת ספרים שהדפיסו בהידור ("תורה שבכתב, נ"ך מקראות גדולות, תלמוד בבלי .. רמב"ם, שולחן ערוך יורה דעה וכו'"), אולם על התלמוד הירושלמי דילגו!

אמנם האחים שולזינגר הדפיסו מהדורת תלמוד ירושלמי צילום דפוס קראטאשין, אך הרבי היה סבור שמהדורה זו אינה שימושית דיה ללומדי הירושלמי והיא מדעית בלבד ("שדפוס זה יש לו ערך יותר בבחינה ביבליוגרפית, או לכל היותר בתור השוואה עם הדפוסים שלאחריו בשינוי הנוסחאות וכדומה"), "אבל בוודאי שבתור ספר לימוד לכל איש מעוניין בתורת ה' ללמדה וללמדה, הרי כל הדפוסים שלאחריו עולים על הנ"ל על-ידי המפרשים והביאורים שנתוספו בהם, ועד לדפוס וילנא עם כל ההוספות".

הרבי ממשיך ומפרט אשר עיקר כוונתו בנאמר-לעיל הוא לכל ההוספות, ומציע ("ואולי אפשר") לצרף גם כן במילואו 1) פירוש "אהבת ציון וירושלים" להרב בער ראטנער, ירושלים תשכ"ז, וכן 2) שערי תורת ארץ-ישראל (כולל פירושים והגהות על הירושלמי) מאת הרב זאב וואלף רבינוביץ ז"ל (שיצא לאור ע"י בנו יצחק רבינוביץ) בירושלים ה'ש"ת.

הרבי ממשיך וכותב:

על הספק שאפשר תועיל בקשתי עוד-הפעם בנוגע לההוצאה-לאור דהירושלמי, הנני כופל בקשתי עוד-הפעם ויש לי הברייטקייט לבקש בזה, כיון שלדעתי ברורה הרי זה זכות הרבים והכרח הרבים, ובפרט בשנים הכי אחרונות – שהוסיפו בלימוד תלמוד ש"ס זה.

ויהי רצון – מסיים הרבי את תוקף האיגרת – שאתבשר טוב אשר נגשו בפועל לההוצאה-לאור דהנזכר-לעיל ובזריזות המתאימה לגודל המפעל ותוכנו, ואין לך דבר העומד בפני הרצון, וזכות הרבים מסייעתם.

בכבוד ובברכה בכלל, בברכת הצלחה בהאמור במיוחד מתוך בריאות הנכונה.

חתימת יד קדשו.

לא הסתפק הרבי בכך, וב"נ.ב." הוסיף להעיר הערות על הספרים שקיבל, אך בסיומם כתב:

יש עוד להוסיף על דבר זה, אבל כיון שתקוותי שסוף-סוף יוציאו לאור את הירושלמי הרי לא זו הדרך כלל להאריך בפרטים שאין בהם כדי להוסיף ביחס טוב לבקשתי והפצרתי האמורה.

שלוח המכתב מהיר דחוף – בכדי להדגיש ביתר שאת עד כמה הנני מחשיב ענין ההוצאה–לאור דהירושלמי שגם הוא מהיר דחוף, ויפה שעה אחת קודם.

ניצול הזמן תלוי בסייעתא דשמיא

מהראוי להביא את הדברים הבאים כתוספת לנושא שיעורי תורה, שבו עסקנו בכמה גיליונות. כותב הרבי בכ' טבת תשי"ז (אגרות קודש עמ' רפח-ט):

במענה על מכתבו מ 12/16 בו כותב אשר מפני שעמוס הוא בלימודים שומר רק על שיעור דחומש עם פירוש רש"י אבל אינו שומר שיעור תהילים חודשי וכן השיעור בתניא, ומבקש אם אפשר לשחררו משני השיעורים האחרונים.

ותמהני עליו כי אין שמירת השיעורים לטובת מי שהוא אחר אלא לטובתו הוא, וככל עניני תורה ומצוה שהם לטובת אדם הלומד ומקיים המצוה, ומזה מובן ששחרור משמירת השיעורים "משחרר" גם כן מתוצאות הטובות הבאות על-ידי שיעורים אלו.

וממשיך שם:

ובמה שכתב אודות קוצר הזמן, ניצול הזמן תלוי כשאר ענייני האדם בהצלחה וסיוע מלמעלה, וכנראה במוחש אשר לפעמים נקלטות הסברות וענינים הנלמדים בקל וטוב ולפעמים צריכים יגיעה רבה וריבוי זמן, וגם לאחרי זה אין ההבנה ברורה כדי צרכה, אף שהמדובר הוא באדם אחד, אלא שבזמנים שונים. וסגולת כל מצוה (והשיעורים בכלל זה) כמאמר המשנה מצוה גוררת מצוה, זאת אומרת שעל-ידי קיומה בנקל יותר לקיים מצוה אחרת, שבזה גם כן שבנקל יותר להבין ענינים הנלמדים ובטוב, ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור.

ייסוד "ועד להפצת שיחות"

גיליונות תתמט-תתנ הוקדשו לתורתו של הרבי ולהנחות בלתי מוגהות. בחודש ניסן תשכ"ז כתב הרבי אל השד"ר מו"ה בן ציון שם-טוב (אגרות קודש כרך כד עמ' שכו – במקור יש השמטות וטעויות-דפוס, ונדפס כאן מחדש עם הוספה):

אין לייסד משרד כי ישנם די והותר. להפיץ השיחות שאינן מוגהות ומחוץ לת[למידי] תו[מכי] ת[מימים], יכולות השגיאות שייחס[ו]ם אלי למרות כל ההצהרות [בנוסח אחר: ההזהרות] בזה – להביא לתוצאות בלתי רצויות, ודי-למבין. מה-שאין-כן לספרי רבותינו שמוציאם לאור שנוסף על קדושתם ואמיתתם באמת לאמיתו שזהו סוף-סוף העיקר הרי הם גם מוגהים וכו'. ועל-דרך-זה בנוגע להג"ה על-דבר השמועסן [=שיחות לנוער], טאלקס, אידישע היים וכו'.

בעקבות זאת כתב הרב שם-טוב מה שאמר לו הרב חודוקוב שי' שהעיקר תלוי באדם הלומד, ואם הלומד הוא אחראי וכו' הרי אפשא וכו' (ועוד פרטים נוספים), ועל כך השיב לו הרבי:

אזכיר-על-הציון בכל-הנזכר-לעיל.

הבעש"ט ורבי סעדיה גאון

בגליון תתלט פרסמנו רשימה חלקית על רבי סעדיה גאון. הנה הוספה חשובה:

במאמר חסידות דיבור-המתחיל "הוא אהרן ומשה" משנת תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 769) הובאו דברי הבעש"ט בשם הרב סעדיה גאון, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא לשבר את המידות הטבעיות שלו.

והרבי העיר:

והוא דבר פלא שלא מצינו דוגמתו בחסידות, דבדרך כלל אין רגילים בחסידות לציין מקורות הדברים (דבר בשם אומרו), ורק במקומות אחדים מציינים מקור הדברים, ובעיקר מובאים כמה דברים בשם הרס"ג. ואולי יש לקשר זה עם המובא בכמה מקומות (ועדיין לא מצאתי מקורו) שהבעל שם טוב היה גלגול הרס"ג.

רבי עקיבא ותורת הלחימה

את גליון תתמג הקדשנו ל"התנא האלוקי רבי עקיבא".

ב'מאמר מוסגר' ציין הרבי במכתב משנת תשמ"ב, לרב שטען נגד שימוש במונחים צבאיים במבצע ארגון "צבאות השם" ('מורה לדור נבוך' כרך ב' עמ' 229):

עם כל ההדגשה על הצורך לשים קץ למלחמות, התורה (מלשון הוראה) מספקת הדרכה גם במצבים שבהם נחוצה פעילות צבאית, וקובעת את הלכות הלחימה, כפי שאתה בוודאי יודע. ויובהר בזה: פרסומו של רבי עקיבא נעוץ בתרומה הרוחנית שלו, אבל היה זמן שבו הוא מצא לנכון להיות "נושא כליו של בר כוכבא", כפי שהרמב"ם מציין בספר ההלכה שלו (הלכות מלכים פי"א ה"ב).

לכבות שריפה – בנפט!...

בנושא גיוס בנות לצבא עסקנו בגיליון תתל"ח. הנה כמה השלמות:

"במענה לשאלותיו" – כותב הרבי ליהודי בז' שבט תשכ"ד (אגרות קודש כרך כג עמ' פט-צ):

בנוגע לבתו תי' – הרי דתיות פטורות מגיוס (על-פי מה שנאמר דברים כב,ה ["לא יהיה כלי גבר על אשה.. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה"]. שם כג, י ["כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (וברש"י: שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וראה משכיל לדוד)]. טו ["כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"]).

והאומרות שאף-על-פי-כן כיון שרוצות הן לעזור לארצנו הקדושה – לכן תתגייסנה, הנה על-פי מה-שנאמר כנזכר לעיל – הוא בדוגמת הרוצה לכבות שריפה, רחמנא-ליצלן, על-ידי שפיכת נפט, מכיון שגם זה ...נוזל כמים. ודי למבין.

דברי הסברה בהירים עוד יותר כתב הרבי בשנת תשח"י במכתב המתפרסם כאן (מתוך 'אגרות ומענות' הרליג עמ' 24):

ב"ה, כ' שבט תשי"ח

ברוקלין, שלום וברכה!

במענה למכתבו מי"ג שבט, בו כותב ראשי פרקים מאשר עבר עליו וביחוד בהנוגע לבתו הבכורה נחמה תחי'.

ומובן וגם פשוט אשר על בת ישראל, שכל אחת מהן מכונה בשם בת שרה רבקה רחל ולאה, עליה נאמר כל כבודה בת מלך פנימה, זאת אומרת שככל התלוי בו ובאלו שיכולים להשפיע עליה יש להשתדל שתסתדר באופן הכי מתאים מהנקודה דכבודה פנימה,

ופשיטא שאין אפשרי להיות היפך דיני תורתנו תורת חיים, וכיון שכל בני-ישראל הם קומה אחת שלימה וערבים זה בזה, הרי באם באמת רוצה לשרת ולהביא טובה לעמנו בני-ישראל הן ברוחניות והן בגשמיות, עליה להתנהג ולסדר חייה דווקא באופן האמור כי כל עבירה על ציווי התורה הרי זה היזק והירוס לא רק להעובר עבירה, אלא לכל העם כולו,

ומה שישנן טועים והולכים בדרך הפכית מפני שנדמה להם שמביאים הם תועלת לעצמם או גם לזולתם על-ידי עברם על חוקי התורה, זהו בדוגמת דבר העובד עבודה בשבת ויום הכיפורים, עבודה כזו שבימות החול מביאה היא תועלת, ואומר בשכלו (שכל הבהמי של היצר הרע שבו), שכיון שעבודה זו מועלת בימות החול, אין סיבה לומר שלא תביא תועלת באם עושים אותה בשבת ויום הכיפורים, וגילה לנו בורא עולם ומנהיגו, אשר חילול שבת ויום הכיפורים, מזיק את האדם העושה כן ומזיק את כל העם כולו, ולו היתה יד ישראל תקיפה, צריך היה למנוע איש הישראלי מלחלל את השבת – כמו שמונעים את האדם הרוצה לאבד את עצמו לדעת רחמנא-ליצלן.

ועל דרך זו היא כל עבירה איזה שתהיה, שאפילו אם בעיני בשר ובהנוגע לנכרים יש בזה תועלת, הרי בנוגע לבני-ישראל מה שהוא היפך התורה לא לבד שאין בזה תועלת אלא שמביא גם היזק וחורבן ברור, ואם באמת – כנ"ל – חפצה בתו תחיה לשרת את ארץ מולדתה ולהביא טובה לעם-ישראל כולו ולא חס-ושלום להרע לו, תעזוב לגמרי את הרעיון דלהתגייס בצבא, אשר אסור הוא על-פי התורה וכמבואר בפוסקים, ותוכל להתעסק בשטח החינוך על טהרת הקדש וכיוצא-בזה או בענייני בית, וכמה דרכים לבת-ישראל להתנהג על-פי התורה ולהיות מאושרה באמת וביחד עם זה לעשות חלקה לטובת עם-ישראל כולו.

מובן שיכול הוא להראות מכתבי גם לבתו תחיה ויהי רצון שיוכל לבשר טוב בתוכנו ובקרוב ממש.

לגדור פרצות

ומעניין לעניין – בנושא שירות לאומי לבנות דתיות:

בביטאון אור ישראל (מאנסי נ.י. תשרי תשע"א) התפרסם צילום מכתבם של חברי בית דין צדק של העדה החרדית, עליו חתומים הגאונים רבי דוד הלוי יונגרייז ורבי יצחק יעקב ויס זצ"ל, שפנו לרבי בדברים הבאים (שם עמ' ח-ט):

פ[ה] עי[ר] הק[ודש] ירושלים ת"ו יום כט לחודש אייר תשל"א הו[ד] כ[בוד] ק[דושת] הגאון הצדיק האדמו"ר המפורסם בפעליו הכבירים להצלתן של ישראל בר[וחניות] וג[שמיות] כ[בוד] ק[דושת] ש[בת] ת[חכמוני] רבי מנחם מענדל שנייאורסאן מליובאוויטש

אח[רי] ד[רישת] ש[לום] ת[ורתו] הדר[ת] ג[אונו] ה[רמה] כ"ק שליט"א בהדרת הכבוד

כאשר גזירת שרות לאומי מרחפת על כלל-ישראל בא[רץ] הק[ודש], ושוב הביאו הגזירה הנ"ל על שולחנם, וברצונם לבצע זאת בכל מחיר ח[ס] ו[שלום].

והגזירה הנ"ל היא גזירת כליה לטהרת ישראל ח[ס] ו[שלום], שלא הי[תה] כזאת מיום היות ישראל לגוי.

ע[ל] כ[ן] בקשתנו מכ"ק הדרג"ה שליט"א אנא לעשות כל מה שביכולתכם לביטולה שלא תגיע ח[ס] ו[שלום] גזירת שמד זו לפועל ח"ו.

עתירתינו מלפני אבינו שבשמים שיתן בלב האחראים שלא יעשו כזאת ח"ו.

הכ[ותבים] וח[ותמים] בהדרת הכבוד מול הוכ"ק שליט"א בצפיה לרחמי שמים המרובים. הבד"ץ דפעיה"ק ת"ו.

נאם דוד הלוי יונגרייז אב"ד

נאם יצחק יעקב ווייס סגן ראב"ד

בתגובה כתב להם הרבי (נדפס באגרות קודש כרך ז"ך עמ' קעח):

כבוד הרה"ג והרה"ח וו"ח אי"א צמ"ס יושבי על מדין

חברי בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים

בירושלים עיה"ק תובב"א

שלום וברכה!

מאשר אני קבלת מכתבם מכ"ט באייר.

והנה האיש המאיים בגזירה עליה כותבים – היה לא תהיה – לא נפגשתי עמו, אבל לדעתי אין נפקא-מינה כל-כך, כי השפעה ממשית עליו ועל חבריו אפשר להפעיל רק על-ידי לחץ ורעש של הציבור, על-ידי עתונות מודעות וכרוזים עצרת עם וכיוצא בזה, והלוואי שעל כל פנים זה יצליח.

ויהי רצון מהשם יתברך הגודר פרצות עמו ישראל שיחוס וירחם על שארית הפליטה, בפרט בדורנו דור יתום זה, ובחסד וברחמים יגדור כל הפרצות ויערה רוח ממרום על כל אחד ואחת מאחינו בני-ישראל בכל מקום שהם ללכת בדרך התורה והמצוה בחיי היום-יום, וימהר קץ גלותנו חושך כפול ומכופל, בקרוב ממש על-ידי משיח צדקנו יבוא ויגאלנו קוממיות לארצנו.

 ממעייני החסידות

פרשת יתרו

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה (יח,א)

הפרשה פותחת בשבחו של יתרו, ומובן מדוע היא מציינת את עובדת היותו "חותן משה". אבל איזה שבח יש בכך שהיה "כוהן מדין", כוהן לעבודה-זרה?

אלא דווקא בשילוב שני הדברים גם יחד נרמז יתרון האור מן החושך כיתרון החכמה מן הסכלות, אשר יתרון זה היה הכנה מתאימה למתן-תורה, שבו היה גילוי אלוקות בבחינת "ישת חושך סתרו":

"כוהן מדין" – הקליפה שהיא תכלית הישות, וממנה נובעים המדון והמריבה – הופכת לתכלית העילוי, ועל-ידי זה נעשה "חותן משה". יתרו פעל במשה ירידה ("חות דרגה") שהודות לה היה משה יכול, על-אף רוממותו, לשמש ממוצע בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לתורה ולהיות מקבל התורה.

(ממאמר ד"ה "וישמע יתרו" תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1185)

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים (יח,יא)

"אלוקים" – רמז למידת הדין והצמצום.

"כל האלוקים" – רמז לריבוי ההעלמות וההסתרים שעל-ידי שם אלוקים.

"גדול הוי'" – שם הוי' גדול מכל בחינות אלו, ומושל בכולם.

בהתגלות בחינת שם הוי', מתבטל ההעלם וההסתר שבשם אלוקים. ככתוב (ישעיהו מ), "ונגלה כבוד הוי' (ועל-ידי זה) וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", דהיינו שעל-ידי גילוי שם הוי' יתבטלו כל ההעלמות, עד שגם הבשר הגשמי, ואפילו אומות העולם, יראו אלוקות.

וזהו שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלוקים". לאחר ששמע את ניסי יציאת מצרים הגיע להכרה זו, ש"גדול הוי'", כי על-ידי האותות והמופתים שביציאת מצרים נתגלה ששם הוי' מושל ושולט על כל ההעלמות וההסתרים שמקורם (כנ"ל) בשם אלוקים.

(סידור עם דא"ח, דף רעא עמ' ג)

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם (יח, יג)

מוצאי יום-הכיפורים היה... למחרת רדתו מן ההר (רש"י)

היום שלמחרת יום-הכיפורים מורה שבעבודת ה' נדרשת הוספה מתמדת. גם לאחר שמשיגים מצב נעלה כל-כך, כמעמדם של ישראל ביום-הכיפורים, יש מה להוסיף, כפתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על יום זה – "איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן" [=רק עכשיו צריך להתחיל לעשות תשובה].

הוראה זו יש ללמוד גם משמה (ותוכנה) של כל הפרשה – 'יתרו', "על-שם שייתר (והוסיף) פרשה בתורה" וגם היה גר שהתווסף לישראל כקטן שנולד, ובלידתו באה לעולם מציאות נוספת חדשה.

(מהתוועדות ט"ו בשבט תשמ"ב.התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 871)

ויהי אלוקים עימך (יח,יט)

בכל הפרשה הזאת ("ואתה תחזה"), נזכר שם אלוקים בלבד, כי הפרשה מדברת על מינוי דיינים, שתפקידם לפסוק פסקי-דין, והם שייכים לשם אלוקים המורה על מידת הדין.

(תורת לוי-יצחק עמ' קפז)

ואתה תחזה (יח,כא)

על-דרך הרמז יש לומר:

דברי יתרו "ואתה תחזה" (ולא "ואתה תראה" וכיוצא בו) רומזים לנאמר "לכו חזו מפעלות ה'" (תהילים מו). שהרי דייני ישראל היו שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש-מאות (סנהדרין יח), וזהו "חזו" – ראשי תיבות ז' רבוא, ח' אלפים, ו' מאות.

(תורת לוי-יצחק)

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי (יט,ד)

בשעת מתן-תורה נתעלו ישראל לתכלית העילוי, כדכתיב (דברים ה), "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", אף-על-פי שזמן קצר בלבד קודם לכן היו בתכלית השפלות – משועבדים בחומר ובלבנים במצרים. עלייה כזו לא היתה אפשרית אלא על-ידי רחמיו הגדולים של השם יתברך.

זהו שרמז הכתוב: העלייה של "ואביא אתכם אלי" בשעת מתן-תורה, בחינת 'פנים בפנים', הייתה אפשרית רק על-ידי "כנפי נשרים" – מידת הרחמים שלמעלה (כי הנשר רחמני, כפירוש רש"י כאן).

(סידור עם דא"ח)

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יט,ו)

כאן נרמזו כל שלוש המעלות (כתרים) שניתנו לישראל בשעת מתן-תורה – תורה, מלכות וכהונה:

"ואתם תהיו לי" – רומז לתורה, על-פי פירוש המכילתא: "שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה";

"ממלכת" – למלכות;

"כוהנים" – לכהונה.

בשעת מתן-תורה היו לכל אחד ואחד מישראל כל שלוש המעלות האמורות – כל אחד מהם היה פנוי לה' ועוסק בתורה; שני כתרים בראשו (שבת פח) – כמלך; והיה ראוי לאכול בקדשים (מכילתא) – כהונה.

(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 244)

והר סיני עשן כולו (יט,יח)

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מסביר את משמעות העש"ן שבמתן תורה כלפי חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד:

עולם – מקום, ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום;

שנה – זמן, להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה;

נפש – חיות, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיות יותר וממילא ידע וישיג בעומק יותר.

(לקוטי שיחות, חלק יג, עמ' 151)

וירד ה' על הר סיני (יט,כ)

בשעת מתן תורה נתגלה שם הוי' לכל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי זה נחקק שם הוי' בנשמתו של כל יהודי, היינו שבכל אחד מצויות הבחינות שכנגד ארבע האותיות של שם הוי' – הרומזות לעניינים שונים בעבודת ה':

אות יו"ד רומזת לתוקף ההתקשרות של הנשמה באלקות, הנובעת מנקודת היהדות שבכל יהודי. לכל נשמה ניתן כח ועוז להתגבר על כל מונע בעבודת ה', ועד למסירות נפש בפועל ממש על קידוש ה'.

אות ה"א רומזת לכוח ההבנה. לכל נשמה ניתנה היכולת והאפשרות להבין ולהשיג אלוקות, דבר שהוא חובת גברא על כל אחד ואחד, ככתוב (דברי הימים א' א) "דע את אלקי אביך".

אות וא"ו רומזת לשש המידות. לכל נשמה ניתן הכוח לברר את מידותיו, היינו שהתוקף וההשגה שבנשמה (היו"ד והה"א) יבואו לידי ביטוי בתיקון ובירור המידות.

אות ה"א האחרונה רומזת לשלושת ה'לבושים', מחשבה דבור ומעשה (שני הקווים המחוברים רומזים למחשבה ודיבור, והקו השלישי, הנפרד, רומז למעשה). לכל נשמה ניתן הכוח לשעבד שלושה לבושים אלו לעבודת ה'.

(לקוטי תורה, דברים, עמ' א-ב)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת יתרו
י"ז בשבט

שחרית: בקריאת-התורה¹ קוראים את עשרת-הדיברות בטעם העליון². בשעת הקריאה עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה³.

הפטרה: "בשנת מות... זרע קודש מצבתה" (ישעיה ו)⁴.

יום חמישי
כ"ב בשבט

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא⁵ ע"ה (תשמ"ח), בת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ואשת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו⁶.

________________

1)     אדה"ז היה קורא בתורה את עשרת-הדיברות דפרשה זו בנוסח-טעמים השונה מהנוסח דקרה"ת כל השנה, וגם מהנוסח דעשרת-הדיברות דפרשת ואתחנן, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן אדמו"ר הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 459, וראה גם תולדות אדה"ז ח"ד עמ' 1070).

המנהג לקרוא את המרא-דאתרא לעלייה זו (מג"א סי' תכח ס"ק ח) אינו 'מנהג חב"ד' (אלא אם כן יש המנסים לערער על תוקפם של הרבנים - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 490, עיי"ש.)

2)     לוח כולל-חב"ד, כדעה האחרונה בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א. ובשו"ע שם פסק, שגם לדעה זו היחיד קורא לעצמו (שניים מקרא ואחד תרגום וכד') בטעם התחתון (ומתרגם פסוק בפסוק, כבכל התורה.)

בטעם העליון, בין השאר, הדיברות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' נקראים כפסוק אחד; כל הדיבר 'זכור' נקרא כפסוק אחד; כל אחד מהדיברות: 'לא תרצָח' (כאן הצד"י בקמץ), 'לא תנאף', 'לא תגנוב' (שבכולן התי"ו דגושה, ותיבת 'לא' בטעם 'טיפחא') – נקראים כפסוק נפרד.

3)     ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. זאת למרות שבשו"ע אדה"ז סי' תצד לא הובא המנהג, אם כי בלבוש שם הביאו; ושלל החשש (בתשובת הרמב"ם, מהדורת בלאו סי' רסג) מפני תרעומת הצדוקים, שיאמרו שרק עשרת-הדברות כתובות בתורה (על-פי ברכות יב,א) - כיוון שאינם מצויים בינינו. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ד,כב בשם בנו הג"ר דוד) כתב שכיוון שעומדים גם בשירת הים וב'חזק' אין מקום לטעות. והחיד"א (בס' לדוד-אמת סי' ז אות ה), כתב שעל-פי האר"י ז"ל אין עומדין בקריאה זו. וראה בעניין זה שערי-אפרים שער ז סעיף לז ובפתחי-שערים ושערי-רחמים שם. המועדים-בהלכה עמ' שכו. שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' כט ועוד.

הרבי הפנה את פניו לס"ת (ובשנים שהיה יושב בקרה"ת – גם עמד ממקומו) כמה תיבות לפני התחלת עשרת-הדיברות.

4)     ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

5)     רגילים היו לקרוא לרבנית 'מוסיא' וכך גם היתה רגילה לחתום, גם כאשר היתה חותמת בשפות אחרות. הרבי כתב שלפעמים קראו לה גם 'מושקא' בשי"ן ימנית [וכן רגילים כיום לקרוא לרובן ככולן של הבנות שנקראו ע"ש הרבנית - המערכת], אך מעולם לא שמע שיבטאו 'מוסקא' ('עבודת הקודש...' להרה"ח ר' שלום-דובער שי' לוין עמ' קנח-קס, עיי"ש).

6)     מתולדותיה – בס' 'עטרת מלכות' (חיפה, תנש"א) עמ' 249. וראה רמזים בשמה והוראות מזה בקונטרס 'בך יברך ישראל', ספר-השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 344, ועוד. צילום המצבה – 'ימי חב"ד' עמ' 125.