חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:34 ט"ו בכסליו התש"פ, 13/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

פרשת כי-תישא
ממעייני החסידות

נושאים נוספים
התקשרות 865 - כל המדורים ברצף
עבודת השמחה של השנה מתגלית בפורים קטן
זעקת 'עד מתי' של אליהו
למה הרד"ץ נקרא בשמו בלבד
פרשת כי-תישא
גיל הדלקת נרות / תפילה לגשם / מרכז צעירים 'ופרצת'
הלכות ומנהגי חב"ד

כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)

"כי תישא" – כשתרצה למנות;

"את"אותיות התורה (מהאות א' ועד לאות ת');

"ראש" – דע כי הן שישים ריבוא אותיות;

"בני-ישראל" – כמניין בני-ישראל, שגם הם שישים ריבוא נשמות.

(על-דרך השוואת מספר הנשמות למספר אותיות התורה, הנרמזת במילה 'ישראל' – ראשי-תיבות: יש שישים ריבוא אותיות לתורה).

(כתר-שם-טוב, חלק שני, דף מג עמ' ד)

* * *

כשהקב"ה פוקד ("לפקודיהם") את עוונות ישראל – מענישם ומעוררם לתשובה – הדבר מביא לנשיאת ראש אצל בני-ישראל.

כידוע, אהבת ה' המצויה מתייחסת אך ורק לאותו חלק בנשמה המלובש בגוף והנקרא 'רגל'. לעומת-זה, אהבת ה' שבבחינת 'כלות הנפש' מתייחסת לעיקר הנשמה הנשאר מחוץ לגוף ומכונה 'ראש'.

דווקא בעל-תשובה זוכה להתעורר באהבה רבה כזו, מאחר שהיה רחוק, "בארץ צייה ועייף". הרי שעל-ידי התשובה נעשה "כי תישא את ראש בני-ישראל".

(תורה-אור דף פה-פו)

* * *

ה"אור החיים" הקדוש מקשר פסוק זה לעניין הסתלקות הצדיקים: "כי תישא" – כשמסתלק מהעולם צדיק שהוא "ראש בני-ישראל", עליכם לדעת כי הסיבה היא "לפקודיהם" – מלשון נפקדות – בגלל החיסרון והחטאים שלכם.

מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ידוע שכשיש כמה פירושים לפסוק אחד, משמעות הדבר שיש קשר ביניהם. ומה הקשר בין פירוש זה לבין הפירוש הפשוט של הפסוק, המדבר על מחצית השקל, שהייתה, כידוע, תיקון וכפרה לחטא העגל?

ההסבר הוא: עשיית העגל הייתה עבודה זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא כזה פוגם בכללות הנשמה, וכמו-כן הוא פוגם ב'נשמה הכללית' שבדור. וכפי שאכן היה בחטא העגל, שגרם ירידה ונפילה מסויימת גם במשה רבנו, ראש בני-ישראל, כמאמר רז"ל (פרש"י לקמן לב,ז) "לך רד – מגדולתך".

והנה, חטא העגל גרם לעניין המיתה (כי בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של "חירות ממלאך המוות" (תיקוני-זהר תקון נו); וחטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם). נמצא שחטא זה גרם לעניין של 'מיתה' גם במשה רבנו (ה'נשמה הכללית'). מכאן הקשר לעניין של הסתלקות צדיקים המדובר לעיל.

(ליקוטי שיחות כרך ג, עמ' 924)

זה יתנו (ל,יג)

שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)

למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד – המובן מאליו – לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.

לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש כופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש, בחיות והתלהבות הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 529)

* * *

הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט). ועל זה תמה משה, כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?

לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל.

משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.

הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר 'כבד' להם הדבר לעשותו, והם עושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" – בעצם הנשמה.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390)

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)

עשר הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש עוד כוח, הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.

אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל – עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב'דעת' [שכן 'דעת' משמעו גם 'רצון', כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי [=רציתי] מכל משפחות האדמה"]. לפיכך נשאר המספר עשר ולא יותר.

זהו שאמר הכתוב: העשיר (בדעת) לא ירבה (על עשר) – כי דעת ורצון הם עניין אחד. והדל (בדעת), לא ימעיט (מעשר) – כי בכל יהודי קיים הכוח למסירות-נפש.

(אור-התורה שמות, כרך ו עמ' א'תתקכו)

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)

בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)

על המזבח החיצון העלו קרבנות מן הבהמה – 'עבודת הבירורים', שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות עם הקב"ה ('קטורת' מלשון קשר).

לכן, לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה', על הכהנים לרחוץ את עצמם. כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה 'לרחוץ' ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, דיי ב'רחיצה' שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב'רחיצה' נוספת.

יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה, שהעיסוק בהם מחייב 'רחיצה' נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתרה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 221)

מר דרור (ל,כג)

בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור' מרדכי שמו, וכיבדו את רב העיר, הרה"ג ר' לוי-יצחק שניאורסון ז"ל, להספידו. הדבר אירע בפרשת כי-תישא.

תוך כדי הספד התריע ר' לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז"ל (חולין קלט), "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא". אף מצבנו כיום במדינה זו – המשיך רבי לוי-יצחק – הוא בבחינת "מר דרור": רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו'דרור' ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא 'מר' מאוד – "מר דרור"...

(תולדות לוי-יצחק)


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)