שליחי היישוב היהודי בירושלים הגיעו אל אחיהם, בני הקהילה הספרדית אשר בחברון ובפיהם בקשה דחופה – היישוב זקוק לסיוע במצוות פדיון שבויים. יהודי חברון גילו בתחילה היענות וביקשו לשמוע במה מדובר בדיוק, אולם כששמעו את הסכום שנקבו שליחי-המצווה מירושלים – הביטו זה בזה בעיניים תמהות.

"חמשת-אלפים לירות", אמרו השליחים, "זה הסכום שהטילו עלינו חכמי ירושלים לגייס מכם; אף לא לירה אחת פחות".

קהילת חברון לא הייתה עשירה וגם לה היו צורכי צדקה משלה. "עניי עירנו קודמים!", טענו תושבי המקום, "ואין באפשרותנו לתת סכום גדול כזה". מכיוון שכך, עזבו השליחים את חברון ריקם.

זמן קצר לאחר מכן התמנה פחה חדש לחברון מטעם הממשלה הטורקית ששלטה אז בארץ-ישראל. עם מינויו הטיל הפחה על יהודי עירו גזרות שונות ומכבידות. הגדיל לעשות, כאשר יום אחד זימן אליו את ראשי הקהילה והודיע להם כי דורש הוא מיהודי חברון להעלות לו מס חד-פעמי בסך חמישים אלף לירות.

זה היה סכום עצום שבני הקהילה בחברון, גם אם מאוד רצו בכך, לא יכלו לשלמו. דרישתו של הפחה הממה את העומדים מולו והמילים כמו נעתקו מפיהם.

הרשע לא הניח שום מקום לספקות בדבר רצינות כוונותיו. בו-במקום ציווה על משרתיו לאסור את ראשי הקהילה ולהכניסם לבית-הכלא, עד אשר יומצא לו הסכום המלא שדרש. דבר הגזרה והמאסר נפוץ עד מהרה - והעיר חברון נבוכה.

חכמי הקהילה מיהרו לכנס את כל בני-עדתם לטכס עצה. בתוך כך קם אחד החכמים והחל מכה על חטא - "אשמים אנחנו, על שלא שעינו לבקשת חכמי ירושלים ולא סייענו להם במצוות פדיון שבויים. לכן באה עלינו הצרה הזאת. אין זאת אלא כי מן השמים נוהגים בנו 'מידה כנגד מידה'"...

בסופה של התכנסות הוחלט לגייס כל סכום אפשרי מן הקהילה ומחוצה לה. עם זה נקראו כל הגברים, הנשים והטף להרבות בתפילה ותחינה לפני מי שלב מלכים ושרים בידיו.

בימים הבאים אפפו תחושת מתח ואווירת התעוררות את כל יהודי חברון. רבים מהם צמו והתענו; חכמי העדה ומנהיגיה ניסו להעביר את רוע הגזרה בדרכיהם-שלהם.

לאחר יממה של צום ותפילות מתוך כוונות וייחודים המסורים להם, חיברו החכמים נוסח מיוחד של בקשת רחמים. את הנוסח כתבו בכתב אשורי על מגילת קלף שאותה ביקשו לשלשל אל תוך מערת המכפלה.

באותם ימים הייתה הכניסה למערת-המכפלה אסורה על יהודים. הדרך היחידה להחדיר את המגילה פנימה, אל מקום קברי האבות, הייתה על-ידי מתן שוחד לשומר המערה. ואמנם לאחר שזה קיבל מטבע הגון, הגיעה המגילה עם בקשת הרחמים ליעדה.

התאריך הסופי שקצב הפחה לתשלום הכסף היה י"ד בטבת. הוא הודיע כי אם עד אז לא תתמלא תביעתו, ימכור את כל בני הקהילה לעבדים וכך ישיג את הכסף הדרוש לו.

בליל י"ד בטבת באו כל בני הקהילה והתכנסו בבית-הכנסת. במצוות החכמים נסגרו הדלתות והחלונות. החכמים עוררו את צאן-מרעיתם לחזור בתשובה שלמה. לאחר מכן אמר הקהל כולו 'סליחות'.

בלילה נדדה שנת הפחה. את ראשו העסיקו המחשבות על הצפוי להתרחש ביום המחרת. הוא לא יכול להירדם מהמחשבה על הסכום האגדי שהוא עתיד לקבל מיד היהודים. לפתע קם ממיטתו והחל לשוטט בחדרי מעונו. הוא נכנס לחדר האוצר ומישש בידיו שק מלא דינרי זהב. "בקרוב", אמר בליבו, "יגדל הוני כפל-כפליים מכספי היהודים"...

אחר-כך גברה עליו עייפותו והוא נרדם. בחלומו ראה שלוש דמויות הדורות. הדמויות נכנסות פנימה אל תוך ביתו, פוסעות בצעדים מדודים לעבר שק הדינרים, נוטלות אותו עמהן ונעלמות כלעומת שבאו. הפחה הנחרד פותח בזעקות שבר ו...מתעורר.

כל אותו לילה לא פסקו יהודי חברון מלהתפלל ומלהתחנן. לפנות בוקר, קודם שהפציע השחר, נשמעה לפתע נקישה על דלת בית-הכנסת. הדלת נפתחה ולתדהמת היהודים שפתחוה ראו מולם שק מלא דינרי זהב. משתוממים הביטו יהודי חברון בשק הדינרים שהונח לפתחם על-ידי יד נעלמה.

שעה קלה לאחר מכן התייצב הפחה בכבודו ובעצמו בשערי בית-הכנסת, ותבע את חמישים אלף הלירות. היהודים הנרגשים הושיטו לעברו את שק הדינרים, אותו שק שבמו-ידיו מישש רק כמה שעות קודם-לכן, הוא השק שניטל על-ידי שלוש הדמויות מן החלום.

באותו רגע הבין גם הפחה כי אלוקי היהודים שעה שוב לתפילותיהם ועשה להם נס. "כן, כן", גמגם הפחה, "יודע אני כיצד הגיע שק זה אליכם. אבותיכם - אברהם, יצחק ויעקב - ביקרו הלילה בביתי"...

י"ד בטבת, היום שבו היו עתידים יהודי חברון להימכר לעבדים - נהפך להם לששון ולשמחה וליום טוב ונקבע לדורות כ"פורים חברון".