ידידות קרובה התקיימה בין רבי יהודה ליוואי, הנודע בכינוי המהר"ל מפראג, ובין המלך רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית, מלך בוהמיה והונגריה. המלך היה בעל דעות חופשיות, ולא ראה את עצמו כפוף למָרוּת אנשי הכנסייה.
לעומת זה העריך המלך את אישיותו של המהר"ל. לאחר שנפגש עמו והתרשם עמוקות, הודיעו כי שערי הארמון יהיו פתוחים לפניו בכל עת. לעיתים קרובות ישבו השניים ושוחחו על אמונות ודעות ועל דברים העומדים ברומו של עולם.
ידידות זו הייתה לזרא בעיני אנשי הכנסייה. הם תלו את התרחקותו של המלך מהכנסייה בהשפעתו של המהר"ל עליו. על-כן החליטו לשגר שליח מיוחד לרומא, אל האפיפיור, לבקש את עזרתו.
מודאג מהדיווח זימן האפיפיור שלושה מהחשמנים המלומדים ביותר. הוא ביקש מהם לצאת לפראג, לנסות להשפיע על המלך להרחיק מעליו את הרב. הוא אף הציע להם לערוך ויכוח עם המהר"ל ובו יוכיחו לעיני המלך את 'בורותו' של המהר"ל בענייני מדע ובכל הקשור לנצרות.
השלושה התייצבו לפני רודולף השני וציינו באוזניו את החומרה שהכנסייה רואה בה את ידידותו עם הרב. אם כי כלפי חוץ כיבדם המלך והקשיב לדבריהם, בסתר לבו בז להם. כאשר הציעו לו לערוך ויכוח עם המהר"ל, חייך וניאות ברצון רב באמרו: "אכן, צודקים אתם כי הגיע העת להוכיח לכול את צדקת הנצרות. לכן אני מעוניין לערוך את הוויכוח בפומבי, לעיני קהל ועדה".
החשמנים חככו ידיהם בהנאה. הם ראו בכך סימן כי המלך נוטה לקבל את השפעתם, ונתנו את הסכמתם לעריכת הוויכוח הפומבי.
המלך, שהיה בטוח בניצחונו של המהר"ל וקיווה מאוד לראות בהשפלת החשמנים, מיהר לשלוח שליחים לכל ערי האזור, להודיע בקרב אנשי האצולה והכמורה על הוויכוח המתארגן. משלחות רבות וחשובות של אצילים ואישי כמורה החלו לזרום אל חצר הארמון, ובמועד שנקבע לפתיחת הוויכוח, בשנת הש"נ (1590), הייתה זירת ההתמודדות מלאה עד אפס מקום.
בטרם נפתח הוויכוח הכריז המלך בטקסיות רבה על כללי הוויכוח. כמו-כן העמיד שני מזכירים, שיכתבו פרוטוקולים מדוייקים, כדי שאיש לא יוכל להתכחש לדברים. האות ניתן והוויכוח החל.
ראשונים הציגו החשמנים את שאלותיהם, ועל כל שאלה השיב המהר"ל בשפה ברורה ובמשפטים קולחים. בשלב מסויים הפנה המהר"ל שאלות מצידו אליהם, ותשובותיהם המגומגמות העמידו אותם באור מגוחך, כאשר הוכח בעליל כי אינם מסוגלים להתמודד עם שאלות מהותיות.
עשרה ימים תמימים נמשך הוויכוח, ובסופו לא נותר לספק. ניצחונו של המהר"ל היה ברור לכול. החשמנים המושפלים הרימו בקושי את עיניהם להסתכל זה בפני זה, וביקשו לשוב אל ארצם בהקדם האפשרי.
המלך לא הסתפק בזאת. הוא ציווה להביא לפניו את דפי הפרוטוקולים, וביקש מהצדדים לחתום ולאשר את הדברים. באין-ברירה חתמו החשמנים על הדפים, אחריהם חתם המהר"ל, ואחריו טבע עליהם המלך את חותמו המלכותי והניחם למשמרת.
דבר הוויכוח ותוצאותיו הִכו גלים בכל רחבי המדינה ואף מחוץ לה. הדבר הביא שמחה גדולה ליהודים, אשר סבלו רבות מהצקות הנוצרים על רקע דתם. היחיד שלא שמח היה המהר"ל עצמו. בראייתו הרחבה ראה את הסכנה העלולה להתרגש עם הניצחון וביזיון הגויים. הוא ידע כי הדבר עלול ללבות את אש שנאת היהודים עד כדי פגיעה בהם, ובראש ובראשונה בו עצמו.
לאחר ששקל את הדברים החליט לצאת מן העיר. כך, קיווה, יֵרד העניין מעל סדר היום והרוחות יֵרגעו. את שבט הרבנות מסר ביד בנו, רבי בצלאל, שהיה למדן מופלג בזכות עצמו, אך גם המליץ לפניו להתייעץ עם רעייתו, הרבנית פערל, שנודעה כלמדנית מופלגת, בכל בעיה הלכתית סבוכה. ואכן, את שלוש השנים הבאות עשה המהר"ל במקומות אחרים. את אחת מהן, שנת השנ"ב, עשה בעיר פוזנה.
תוצאות הוויכוח הגיעו, כמובן, גם אל האפיפיור, וליבו נחמץ לנוכח הביזיון בעקבות ההפסד הגדול במערכה החשובה. הוא המתין לשובם של החשמנים כדי לקבל דיווח מלא ולטכס יחדיו עצה.
שלושת החשמנים שבו לרומא, אולם רק שניים מהם התייצבו לפני האפיפיור. החשמן השלישי, הגדול והחשוב שבהם, נפגע פגיעה אישית מכישלונו, נוסף על צערו מכישלון הנצרות בכלל. הוא בוש ונכלם להראות את פניו לפני האפיפיור, ומיד בבואו לרומא נכנס לאחד מחדרי הכנסייה והסתגר שם. קודם לכן ביקש שלא יטרידוהו ושלא ינסו להיכנס לחדרו, כי עסוק יהיה 'בעבודת הקודש'.
עברו כמה ימים ועדיין החשמן סגור ומסוגר בחדרו. כמה מאנשי הכנסייה החליטו לדפוק על דלת חדרו ולברר מה מעשיו. לאחר שלא נענו פרצו את הדלת, ולנגד עיניהם נתגלתה האמת המרה: החשמן המכובד, שלא היה יכול לשאת את הכלימה שהמיט עליו הוויכוח, נמצא תלוי בחדרו... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
