ארבע כוסות
בשנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד בחג-הפסח בהיכל הלימוד (עד אז אכלו באכסניות). היו אז ש"י (שלוש-מאות ועשרה) תלמידים וח"י (שמונה-עשר) שולחנות.
את סעודת אחרון-של-פסח אכל הרבי הרש"ב עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות. הרבי אמר אז: "זוהי סעודת משיח".
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 277)
מועד קבוע להתוועדות
המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.
הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה. אחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 236)
יותר מהגילויים בראש-השנה
אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר אפילו מהגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.
בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, שהיו מובדלים מהעם. פרקי התהילים והסיפורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפילת ערבית; השברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו; דמעות-הדם שזרמו; המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלוויית ניגונו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן – בעל שתי התנועות – שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה.
אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי: הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדריגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש; שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.
גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו; הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב-רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 87)
מקערה זו יש להתבייש
פעם אחת, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הריי"צ, הביאו מרק לשולחן בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היו לוקחים כמה כפות מרק מקערה זו לתוך הקערה שלהם.
נענה הרבי ואמר:
את הקערה הזו החזיק הרבי (כ"ק אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח הם בעלי סוד; הם שותקים. כשאדם עושה בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן שגם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענינה", ואז יאדימו הפנים...
צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח. כשמסתכלים על קערה זו – צריך שתהיה יראת-בושת. קערה שהרבי החזיק אותה – הרי זה דבר אחר לגמרי.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 140)
ניגון שמח
הניגון של שירת הים – ששרו ישראל בעת קריעת ים-סוף – אינו ידוע לנו. אולם ברור שזה היה ניגון לבבי ושמח.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)
ראיית נשמות
כאשר הרבי הרש"ב היה ילד בן חמש, התפלל באחרון-של-פסח בחדרו של סבו, הרבי הצמח-צדק. כשהגיעו ל'יזכור', רמז הרבי לשמשו, והלה ניגש לרש"ב ולאחיו הרז"א, והוציא אותם מהחדר, כנהוג. מאוחר יותר שאל הרש"ב את אביו, הרבי מהר"ש: מה זה 'הזכרת נשמות'?
וענה לו אביו: הנשמות של הסבים-הזקנים הם מליצי יושר בשביל נכדיהם, ולכן מזכירים את נשמותיהם ומנדבים לצדקה.
צדיקים גדולים, המשיך הרבי, רואים את נשמותיהם של הסבים-הזקנים. הסבא – אדמו"ר הצמח-צדק – ראה היום, בעת אמירת 'יזכור', את נשמתה של אימו (הרבנית דבורה-לאה, בת כ"ק אדמו"ר הזקן); את נשמת חמיו, כ"ק אדמו"ר האמצעי; ואת נשמת סבו, כ"ק אדמו"ר הזקן.
(ספר-השיחות ת"ש עמ' 75)
הוא גילה על עצמו
פעם, בעת עריכת 'סעודת משיח', ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשלחן, באומרו שהיא לא נטבלה.
בסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שיתנו לו לטעום משהו. אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: לא נורא.
שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...
מאוחר יותר נודע כי הילדים שנולדו לו עד אז לא נולדו בטהרה. אך סופו-של-דבר שאותו יהודי נעשה בעל-תשובה גמור.
(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
