מצוות ספירת העומר, המופיעה בפרשתנו, היא לספור את הימים החולפים "מיום הביאכם את עומר התנופה". כלומר, יש לספור את הימים מיום ההקרבה של קרבן העומר.
העומר הוא קרבן, ובקרבנות הכלל הוא שיש להקריבם ביום דווקא, והלילה הולך אחר היום, שכן האיברים הפנימיים של הקרבן נשרפים במהלך הלילה שלאחר ההקרבה. נשאלת אפוא השאלה מדוע בספירת העומר איננו נוהגים על-פי הכלל 'הלילה הולך אחר היום', אלא להפך, סופרים את היום בערב שלפניו?
העבודה הראשונה
התשובה טמונה בכך שספירת העומר היא העבודה הראשונה שעשה עם-ישראל לאחר צאתו ממצרים, כהכנה לקראת קבלת התורה. זו תחילתה של דרך שנועדה להביא אותנו אל הגאולה העתידה. לכן מהותה של הגאולה השלמה צריכה להשתקף גם במצוות ספירת העומר.
בגאולת מצרים זכו בני-ישראל להתגלות אלוקית גדולה מלמעלה, אבל מכיוון שלא קדמה לזה עבודה עצמית שלהם והזדככות מצידם – נשארו בחומריותם, וכאשר חלפה ההתגלות האלוקית חזרו למצבם הנחות. לכן היו יכולים לחטוא בעגל לאחר ההתגלות האלוקית האדירה במעמד הר-סיני.
חיבור הקצוות
ובזה יתרונה של הגאולה העתידה, שתבוא לאחר ההזדככות והעבודה שבאה מצד עם-ישראל. הגילויים האלוקיים של הגאולה העתידה, אף שהם נעלים ביותר, יתחברו בפנימיותו של העולם, מכיוון שהעולם כבר נעשה כלי לאור האלוקי, בזכות העבודה של עם-ישראל במשך הדורות.
בגאולה העתידה יתחברו אפוא שני קצוות: מצד אחד יאירו אז גילויים אלוקיים עצומים, שלמעלה לגמרי מגדרי העולם (ושאין בכוחה של עבודת האדם להשיג אותם), ובה-בעת הגילויים האלה יתקבלו בתוך גדרי העולם ובפנימיותה של הבריאה.
הזדככות מלמטה
שילוב זה משתקף במצוות ספירת העומר. מצד אחד היא קשורה להקרבת העומר, שהוא קרבן, ובקרבנות הלילה הולך אחר היום. עניין זה מייצג את הגילוי האלוקי שבא מלמעלה – תחילה בא הגילוי מלמעלה ('יום'), ועל-ידי כך מתבררת גם המציאות התחתונה של העולם ('לילה').
אבל מכיוון שהמטרה היא שהגילוי האלוקי ייקלט בפנימיותו של העולם, דרושה עבודה מלמטה, המשתקפת בלכתו של היום אחר הלילה. תחילה עובדים עם ה'לילה' ומזככים את המציאות הנחותה של העולם, ואז באים אל הגילוי – 'יום'. לכן בפועל סופרים את ספירת העומר בלילה שלפניו, כדי לבטא את עבודת ההזדככות שבאה מלמטה, ועל-ידה העולם נעשֶה כלי לאור הגדול של הגאולה.
(תורת מנחם כרך כח, עמ' 79) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
