נושאים נוספים
	התקשרות 882 - כל המדורים ברצף
	הפרשת חלה – להעלות לה' את כל הבריאה
	כל ישראל בדרגת לוויים
	הרשב"א
	פרשת שלח
	"הרואה את הנולד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

רבי שלמה בן אדרת, ראש ישיבה, גאון בתורה ופוסק עצום, ממפרשי הש"ס, שימש גם רופא שמצא בכל יום זמן לטייל * בהערת אגב תירץ הרבי את קושיית 'קצות החושן' עליו בעניין ירושה * בחן את חידושיו לעומת 'ראשונים' אחרים * על רשב"א שנשמט באנציקלופדיה תלמודית * ועל דיון שהחל ב'יחידות' עם נכד הרב זוין ונמשך בהתכתבות עם הסב מארץ-ישראל

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מקור לפסיקת אדמו"ר הזקן

חיבה יתירה היתה שמורה אצל רבותינו נשיאינו לרשב"א. ברשימת ספרי אדמו"ר הזקן (ראה פרדס חב"ד גליון 6) אנו מוצאים: "תולדות אדם מהרשב"א, ח"ב של תשובת הרשב"א שנדפסו בליוורנו בשנת תי"ז" (מספר 30 עמ' 74). וכן (מספר 91 עמ' 82) שו"ת הרשב"א. כל יסודו של רבינו בסידור, במהדורא בתרא בהלכות נטילת ידיים שחרית, כלי, וכל דיני נטילת-ידיים [ה]מעכבים, מקורם בתשובת הרשב"א חלק א' סימן קצא. ורבינו מציין לשם בסימן ד' סעיף א (וראה גם מספר 103 בעמ' 84).

גם כשנסע כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' לוועידת פטרבורג, בשנת תר"ג, ביקש לקחת עמו "ראשונים השייכים כמו חידושי רשב"א וריטב"א שעם צעטלאך, ג' כרכים" (פרדס חב"ד גליון 4 עמ' 71-72).

[וראה גם ספר 'כללי הפוסקים וההוראה – משו"ע אדמו"ר הזקן ומתשובותיו' (להר"י פרקש, אהלי שם, עמ' רעט – רפא) שלשה כללים (רנב – רנד)].

ארבע פרשיות בתפילין שבמדבר

האם בהיות בני-ישראל במדבר קודם שנת הארבעים הניחו תפילין עם כל ארבע הפרשיות? אמנם פרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך' נאמרו ביציאת מצרים, אך מה על פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע', שנאמרו רק במשנה תורה?

חקירה זו הביא הרבי במהלך התוועדות שבת פרשת קרח תשכ"ד (תורת מנחם כרך מ, עמ' 178), ושם ציין שיטות שונות, ובין השאר הביא:

ובחידושי הרשב"א למנחות (לד,א) איתא, שכיון ש"קדש והיה כי יביאך נאמרו בשעת יציאת-מצרים, וכתוב בהם "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך", אלמא הזהיר אז הקב"ה על התפילין, והתפילין הם נעשים מארבע פרשיות הללו, אם-כן היה צריך [לומר] שנאמרו אז בשעת יציאת מצרים" (אלא ששמע והיה אם שמוע נכתבו לאחרי זה במשנה תורה).

וכדי שלא יוקשה מהא ד"דברים שבעל פה אי אתה ראשי לאומרן בכתב", יש לתרץ אליבא דמאן-דאמר "תורה חתומה ניתנה" (גיטין ס, א), והיינו שנתינת התורה בכתב הייתה רק בשנת הארבעים, שאז נחתמה התורה, נמצא, שקודם לכן לא היה כל הגדר דדברים שבכתב ודברים שבעל-פה.

קניין העבד לרבו

יותר מפעם אחת אימץ הרבי את חידושו של הרשב"א בקידושין כג,ב בפירוש "מה שקנה עבד קנה רבו" – היינו שהדברים נקנו מלכתחילה לרבו (לקוטי שיחות כרך ה'; כרך כ' עמ' 303 (בהדגשה שזהו "לדיעה אחת")).

החידוש – בהבדל שבין מתנה לירושה

במסכת בבא בתרא קלז,א מצינו שיש שני אופנים בקנייה שלאחר מיתה: "לאחר גמר מיתה" ו"עם גמר מיתה".

והנה בגמרא שם מדובר רק בעניין מתנת שכיב-מרע, אך לא מצינו מפורש כיצד הוא בסתם ירושה – האם היא חלה עם גמר מיתה או רק לאחריה. ובתשובות הרשב"א חלק ג' סימן קכה (הובא בקצות החושן ריש סימן רנב) נקט בפשיטות שירושה חלה עם גמר מיתה. על כך תמה מאוד ב'קצות החושן' (שם): "ומאד יפלא בעיני לומר ירושת היורשים עם גמר מיתה, כי נראה דוודאי ירושה אינו אלא לאחר מיתה, ודבריו צריכים עיון גדול".

פירוש תמיהת ה'קצות':

הסברא שדבר יחול עם גמר מיתה, כשהנותן עדיין קיים, היא דווקא כשמדובר בנתינה, שהעברת הבעלות אינה מצד הדין, אלא מצד רצון הנותן. בזה אפשר לומר שאינו מקפיד שתהיה הנתינה דווקא לאחר שתיגמר מיתתו, אלא כבר בשעת גמר המיתה, שאז כבר אינו זקוק לנכסים. אולם כאשר העברת הבעלות היא לא מצד נתינה, אלא מצד הסתלקותו של המוריש, שאז בא היורש תחתיו, אין לכאורה כל סברא שתחול הרשות החדשה כאשר עדיין הוא בעולם [וכיון שלהלכה נקטינן שמתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתה, הרי זה לכאורה כלפי לייא: דווקא ירושה תחול עם גמר מיתה, בעוד שמתנה חלה רק לאחר מיתה].

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך כח עמ' 179) על-פי דברי הגאון הרוגוצ'ובי שהיורש נחשב כמו עצם המוריש: אין אלו שתי רשויות נפרדות, שהנכסים עוברים מרשות המוריש לרשות היורש כיון שהוא הכי קרוב אליו; אלא המציאות העצמית של שניהם אחת היא, וכאשר המוריש מת – נכנס הבן ממילא תחתיו לבעלות על הנכסים (ולא בדרך של הקנאה) – בתור ממלא מקום. והיינו, שבירושה הנכסים נשארים באותה רשות עצמה ואין כאן שינוי רשות. הבעלות עצמה של המוריש – קיימת אצל היורש.

ומכאן שיש חילוק עיקרי בין מכר ומתנה לירושה: מכר ומתנה הרי הם עניין של נתינה והשפעה; לא כפי שהאדם הוא לעצמו, אלא כפי שהוא משפיע לזולת שחוץ הימנו; מה שאין כן בירושה, שההשפעה היא לא למציאות אחרת שהיא מחוץ למציאות המוריש, אלא קבלת היורש את הנכסים היא מצד עמידתו במקום המוריש. נמצא שהשפעת המוריש היא לא מרשות אחת לשנייה, אלא באותה רשות עצמה. ולכן במתנת שכיב מרע, כאשר ההשפעה היא בתורת מתנה למי שחוץ הימנו, הרי כל זמן שמציאותו של הנותן קיימת בעולם אין הדבר עובר למקבל – שהוא מציאות בפני עצמה, אלא רק לאחר שהמציאות הקודמת (מציאות הנותן) כבר איננה בעולם – לאחר גמר מיתה. מה שאין כן בירושה, שבה הנתינה היא (לא הוצאה מרשות אחת לשנייה אלא) באותה רשות עצמה, בזה יש לומר שאין ריעותא ועיכוב בזה שמציאות המוריש עדיין ישנה בעולם, ומציאותו אינה מעכבת כלל את קבלת היורש. כי מכיוון שאין כאן כלל הוצאה מרשות אחת לשנייה – ממילא אין מציאות הרשות הקודמת מעכבת את חלות הבעלות של המציאות החדשה ('הצפנת פענח במשנת הרבי' להרה"ג יהושע מנחם הלוי שי' נויהויזר, עמ' 198-197).

את החידוש הגדול הזה כתב הרבי בהערה קצרה (לקוטי שיחות כרך כח שם הערה 58) וזה לשונה:

על-פי זה [=ההסבר בפנים השיחה] אולי יש להסביר מה שמשמע ברשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ג' סקכ"ה) דירושת היורשים הוא עם גמר המיתה לא לאחר מיתה – ראה קצות-החושן ריש סימן רנב.

נשמט מהאנציקלופדיה

בחודש טבת תשי"ח כתב הרבי לגה"ח רבי שלמה יוסף זוין (אגרות קודש כרך טז עמ' רלח):

נזקקתי להענין דדבור חשיב כמעשה ושמוזכר גם בדא"ח, ולפלא שלא הוזכר בערכו החילוק דחידושי הרשב"א לשבועות כ"א בשם הר"י מיגש ויעויין בלקוטי-תורה לג' פרשיות, פרשת נח סוף דיבור-המתחיל מים רבים (נד, ד).

חיוב השור בגלל בעליו ולא מעצמו

בשנת תשכ"ו שהה נכדו של הגאון החסיד רבי שלמה יוסף זוין ז"ל, יבלחט"א הרב נחום זוין, בישיבת 'תומכי תמימים' בחצר הרבי ב-770. בהיכנסו בחודש שבט ל'יחידות' פלפל עמו הרבי בענייני תורה ובין השאר הציג לו את השאלה הבאה: איך למדים בכלל מיתת השור ממיתת הבעלים (סנהדרין ב,א), והרי זה דיני ממונות והבעלים הווי דיני נפשות, ובכמה דברים יש חילוק בין דיני ממונות ודיני נפשות. ר"נ זוין ביקש להשיב והוכיח מכמה מקומות שזה היקש וגזרת הכתוב. הרבי שלל זאת והשיב לו בהרחבה בעל-פה וגם בכתב (אגרות קודש כרך כד עמ' נט-ס).

כשכתב הנכד את הרצאת-הדברים מה'יחידות' לסבו, השיב לו הסב (בו' שבט תשכ"ו – נדפס ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו גליון כב עמ' 27-26), שתירוצו של הנכד אכן לא מספיק ("והנה כתבת שכ"ק שליט"א שאל... ואמרת... זה לא מספיק, כי אני מבין שאלת כ"ק"), שהרי בבעלים יש טעם מיוחד להצריך סנהדרין כ"ג... ומכיוון שכן, הרי [הכלל] בהיקש כאשר יש טעם מיוחד בה'מלמד' שאינו בה'למד' – אין למדים... ומה שנראה לומר בזה הוא על-פי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לבבא קמא קי"ב א'... כל הגדר של מיתת השור שזהו דיני נפשות, ואם כן שייך גם בשור "והצילו העדה", שהרי זהו כל הלימוד – ששור נקרא דיני נפשות.

הכניס ר"נ זוין את המכתב לרבי, והרבי הגיב עליו בתוספת מרובה. ובין השאר ציין:

כדברי הרשב"א לב"ק קיב, א – באם נפרשם כפשוטם (כמובא במכתב המצורף בזה) שמיתת השור – מצד עצמו נחשבת כמיתת בעלים (ולא מפני שהוא חיי הבעל, כנ"ל במיכלתא). אלא שלפי זה – זהו גזירת הכתוב שאין כמוהו ולא דומה לה. אין כל הסברה לזה שרק דין כ"ג יש בשור הנסקל ולא שאר עשרה דברים שבדיני נפשות (סנהדרין לו, ב); בפרט צריך עיון גדול על-פי-זה בלשון רש"י שם ד"ה לא.. ולכן פירשתי דמיתת השור הוי דיני נפשות מפני שאז "גם בעליו יומת" ולא מצד עצמו (וככתבי מאז) וגם בהרשב"א יש לפרש כן.

פירוש הרבי נמצא גם ב'צל"ח'

בהתכתבות-תורנית שניהל הרבי עם הגאון רבי יצחק הוטנר (נודע לימים בשם בעל 'פחד יצחק'), ציין הגאון בהקשר למובא בביאורי הזוהר (א,ד) בהבדל שבין הרהור ומחשבה, לנאמר בחידושי הרשב"א ברכות (דף ט"ו) ד"בהרהור לא שייך לשון". הרבי (אגרות קודש כרך ז' עמ' קצב) הגיב על-כך:

תשואת-חן על הערתו... אלא באם נלמוד דברי הרשב"א כפי הפשטות – דלא שייך לשון, היינו שמחשב הענינים אבל לא האותיות. הנה יוקשה מנא ליה להש"ס דהכתוב גם באופן כזה הרהור כדבור דמי, דבמילא יש לדעת מהכתוב "שמע" שני העניינים, דצריך להשמיע לאזניו ושנאמרים בכל לשון. ואולי יש לדחוק ברשב"א שכוונתו דלא שייך קדושת לשון, ומעלתה – ואז יתאים גם לדברי באורי הזהר.

ואכן ממשיך הרבי וכותב שמצא כפירושו בדברי הצל"ח ("– עתה ראיתי בצל"ח (טו,ד) וזה-לשונו: ועיין בחידושי רשב"א שכתב דאם יוצא בכוונת הלב ממילא מוכח שיוצא בכל לשון דהכוונה עיקר"), ומציין הרבי שהדבר היסב לו הנאה ("והנאני").

בהמשך ממשיך הרבי לבאר הן על-פי פנימיות העניינים והן על-פי נגלה, את ההבדלים בין הרהור ומחשבה.

חשיבות למניין החדשים

בהתוועדות שבת קודש פרשת ויקהל-פקודי תשי"ג, התייחס הרבי לעובדה שלמרות שהתחלת השנה היא מחודש תשרי, הרי מניין החדשים מתחיל מחודש ניסן. וציין שם עוד: אמנם בעניין "ראש השנה לחדשים" אין נפקא מינה בנוגע למניין השנים.

ברשימת ההנחה שבה נרשמו דברי הרבי (שיחות קודש תשי"ג עמ' 216) נזכר, שבדבריו הזכיר הרבי על שקלא-וטריא הקיימת בדברי הרשב"א בעניין זה, אולם תוכן הדברים אינו ברור.

בשולי-הגיליון ציין המו"ל של 'תורת מנחם' (שם כרך ח' עמ' 60), שכנראה הכוונה לדברי הרשב"א בחידושיו לראש השנה (ז,א) "לא ידענא למאי הלכתא. ויש-לומר דנפקא מינה לידע החגים שכתוב בהן בראשון, בחדש השלישי ובחדש השביעי כו'".

גר קטן בקדושת ישראל

בשיחה לפרשת נשא (לקוטי שיחות כרך ח"י שיחה ב' אות ז') דן הרבי בגדר גירות קטן וקבלת המצוות שלו המהווים חלק עיקרי ב"הכנסת קדושת ישראל", ועל כך מציין בהערה 60:

וכן מפורש בשיטה מקובצת שם בשם הרשב"א ("עוד תירץ הרשב"א") ובתוספות סנהדרין שם.

שם הובאו ד' תירוצים בשם הרשב"א למה התבטאו חז"ל "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין" – "ולא קאמר מַלין".

בתירוץ השלישי נאמר: "עוד תירץ הרשב"א דלרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינו בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי הוא יכול למחות כשיגדיל קמ"ל".

וכנראה למד מכאן כ"ק אדמו"ר יסוד גדול – ראה ביאור נרחב בקובץ הערות התמימים ואנ"ש מוריסטון ניו-ג'רסי גיליון יו"ד שבט תשס"ו עמ' 156-172.