חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:40 זריחה: 6:11 י"ז בחשון התש"פ, 15/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

האומנם ראויים היו היהודים לכליה רק מפני שנהנו מסעודת אחשוורוש?!
"מפני מה נתחייבו (שונאיהם של) ישראל שבאותו הדור כליה?", שואלים תלמידי רשב"י, ומשיבים, "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" * האומנם זה העונש השמור למי שעובר על לאו בתורה שאין עליו חיוב כרת?! * האם יש קשר בין סיבת הגזרה על ישראל לבין אופן הפעולה של אסתר, לאחר מכן, ובין נס ההצלה של פורים? * מהו סוד הקיום של עם ישראל בין שבעים האומות? ואיך כל זה מתקשר לענייני פרנסה? * על ניסים גלויים ועל נס שהתחפש לטבע

מאת: על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש

גמרא, מסכת מגילה (יב,א): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, 'מפני מה נתחייבו (שונאיהם של) ישראל שבאותו הדור כליה?'. אמר להם, 'אִמרו לי אתם'. אמרו לו, 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע'. אמר להם, 'אם-כן, של שושן יֵהרגו; של כל העולם כולו, לא יֵהרגו?'. אמרו לו, 'אמור לנו אתה'. אמר להם, 'מפני שהשתחוו לצלם'".

תלמידי רשב"י מתבקשים להציע תשובה לשאלתם – מהו החטא החמור כל-כך שבעטיו נגזרה על היהודים, בזמן המגילה, גזרה קשה ונוראה כל-כך; "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". ותשובתם היא – "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", כלומר, מסעודת אחשוורוש.

תשובת התלמידים אינה מקובלת על רשב"י. זאת מכיוון שגזרת המן חלה גם על מי שלא השתתפו בסעודה. לו הייתה הגזרה חלה אך ורק על יהודי שושן הבירה, אשר השתתפו בסעודה, ניחא; אך הלוא היא הקיפה את כל יהודי ממלכת אחשוורוש. אם-כן, טוען רשב"י, "של שושן יֵהרגו, של כל העולם, לא יֵהרגו?". על-כן אין לומר שזהו הטעם לגזרה, אלא "מפני שהשתחוו לצלם" (בימי נבוכדנצר).

נמצא כי לגישת התלמידים, העונש הראוי להשתתפות היהודים בסעודת אחשוורוש הוא – כליה. וגם אליבא דרשב"י, לכאורה, העונש אכן ראוי לחטא, אלא שבמקרה דנן מוכרחים למצוא עילה אחרת לגזרה; עילה שתתאים לכלל יהודי הממלכה (ולא רק ליהודי שושן).

כלומר, על-פי כל הדעות, חטא ההשתתפות בסעודת אחשוורוש חמור כל-כך עד כי ראוי היה שתיגזר בגינו כליה על מי שנכשלו בו.

יתרה מזו, לפי פירוש הרי"ף (בעין-יעקב), גם רשב"י אינו פורך לגמרי את דברי תלמידיו (ואפילו לא בנוגע לשאר היהודים שמחוץ לשושן), אלא מוסיף עליהם. וכך כותב הרי"ף: "וגם לרשב"י יש לומר שיש בידם עוון ההנאה מסעודתו של אחשוורוש, אלא שלא נתעוררה הגזרה לכל ישראל במקומות מושבותיהם, אלא על עוון הצלם שחטאו בימי נבוכדנצר". דהיינו, התנהגות יהודי שושן בימי אחשוורוש עוררה את זכרו של חטא ישן שבו נכשלו כל היהודים ועל-כן נענשו כולם.

מהו הדגש על ההנאה?

מה הייתה הבעיה בהשתתפות יהודי שושן בסעודת אחשוורוש, או כלשון הגמרא, "שנהנו מסעודתו של אותו רשע"?

ובכן, בפשטות הבעיה נעוצה בעניין כשרות הסעודה. ואמנם, במדרש שיר-השירים (פ"ז, ח) נאמר: "על שאכלו מתבשיל גויים". במדרש תנחומא (סוף פרשת בהר), נאמר: "שכולם היו ראויים להריגה – שאכלו מתבשילי עובדי כוכבים" [על-פי גירסה אחרת הלשון הוא, "שאכלו מתבשילי המלך".]

וכבר ידועה על כך התמיהה – היכן מצינו שעל אכילת מאכלי טרפה מתחייבים כליה?!

הטיב לנסח זאת הרי"ף (שם): "ועוד קשה, לדרשת תלמידיו – איך ייתכן שעל עוון הנאת סעודת אחשוורוש יֵענשו הריגת מוות ואבדון, והרי האוכל נבלה אין בו כרת! ועל לאו אחד שבתורה הייתה כל החרדה הזאת?!".

[האמת היא, שעל כל עצם הקביעה שיהודי שושן נכשלו במאכלים אסורים, אפשר לתמוה. הרי מבואר במפרשי המגילה על הפסוק "והשתייה כדת אין אונס" – "אין אונס ביין נסך". ואילו על המשך הפסוק "כרצון איש ואיש", מפרש רש"י – "כרצון מרדכי והמן; הם היו ב' שרים המשרתים". נמצא כי אין כל הוכחה שמשתתפי הסעודה אכן נכשלו במאכלי איסור!

יתרה מזאת, אם אמנם כוונת התלמידים בדבריהם ("מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"), הייתה שנכשלו במאכלי טרפה, היה עליהם לומר זאת במפורש?!]

נקודה נוספת שראוי לעמוד עליה בדברי התלמידים היא הדגשת עניין ההנאה מן הסעודה; "מפני שנהנו וכו'". דלכאורה, אם הבעיה היא אכילת מאכלי טרפה, ראוי היה לומר "מפני שאכלו מסעודתו וכו'" או "מפני שהשתתפו בסעודתו וכו'"; אם האיסור הוא באכילה, מה אכפת לנו אם "נהנו" אם לאו?!

דיוק נוסף יש לדייק בלשון התלמידים – "שנהנו מסעודתו של אותו רשע". מדוע לא נקטו מפורשות בשמו של אחשוורוש ומה טמון בהדגשת היותו "רשע" דווקא (שהרי לעניין כשרות הסעודה אין כל הבדל בין גוי רשע לסתם גוי)?

שמחה על חורבן הבית

יש מפרשים (הרי"ף והמנות-הלוי בעין-יעקב, שם) כי חטאם של בני שושן שהשתתפו בסעודת אחשוורוש אינו קשור לכשרות המאכלים, אלא לעצם בואם לסעודה:

על הפסוק "בימים ההם כשבת המלך אחשוורוש" דורשת הגמרא (מגילה יא,ב) – "לאחר שנתיישבה דעתו" ["שמתחילה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו, כשנשלמו שבעים שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו", רש"י].

ומסבירה הגמרא שאחשוורוש טעה בדרך חישוב שבעים השנים שעליהם התנבא ירמיהו באומרו, "כה אמר ה', כי לפי מלאות שבעים שנה אפקוד אתכם וגו'", וכן דניאל, "למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה".  ומצד טעות זו אמר אחשוורוש לעצמו, "מדלא איפרוק, השתא ודאי תו לא מיפרקי" (מכיוון שחלפו שבעים שנה ועדיין לא נגאלו, בוודאי לא ייגאלו עוד); "אפיק ואייתי מניא דבי מקדשא ואשתמש בהון" (יצא והביא את כלי המקדש והשתמש בהם בסעודתו).

ולפיכך, עצם ההשתתפות בסעודה הייתה כעין הסכמה שבשתיקה למעשה החמור של השימוש בכלי המקדש וביזויָם. הרי"ף אף מבטא זאת ביתר חריפות ואומר: "וכל מי שנהנה מאותה סעודה הוא יורה שהוא שמח על חורבן המקדש".

ואולם, גם לפי פירוש זה עדיין קשה להבין כיצד בעטיו של עוון זה יתחייבו "כל היהודים, מנער ועד זקן", כליה, כולל גם "טף ונשים" – שהרי הטף הם כלל לא בני חיובא?!

לשיטת רשב"י שהחטא הוא "מפני שהשתחוו לצלם", ניחא. שכן, לעוון עבודה-זרה יש חומרה מיוחדת ובגללה יש מקום להעניש את הציבור כולו, כולל הטף. וכדברי העיון-יעקב (שם): "בעבודה-זרה שייך שפיר כליה, כמו בעגל דכתיב 'ואכלה אותם כרגע'". אך כאמור, כיצד ייתכן שרק בעוון ההשתתפות בסעודה (ואפילו אם היא ביטאה שמחה על החורבן), יחול דין כליה על כל היהודים, כולל הטף?

כבשה בין שבעים זאבים

נקודת העניין:

רבותינו ז"ל מספרים במדרש על דו-שיח שהתנהל בין אדריאנוס קיסר לבין רבי יהושע. שאל אדריאנוס, "גדולה היא הכבשה העומדת בין שבעים זאבים?" (כלומר, האם יהיה בכוחו של עם ישראל לשרוד מול שבעים האומות הזוממים לכלותו?). השיב לו רבי יהושע: "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה". כלומר, צודק אתה בדבריך כי בדרך הטבע אין לישראל קיום, נוכח מזימות אומות העולם ורדיפותיהם, אולם הקב"ה שהוא "הרועה" מגן ושומר עליהם. רבי יהושע אומר בעצם לאדריאנוס כי הישרדותו עם ישראל היא אכן על-טבעית ותלויה לגמרי בהגנה ניסית של הקב"ה עליו.

אולם הגנה מיוחדת וניסית זו על ישראל מתקיימת אך ורק כאשר הם מאמינים בה ובוודאי כל עוד אינם כופרים בה. הרועה משגיח על הכבשה כל זמן שהיא שמה בו את מבטחה; אך בו-ברגע שהכבשה מפנה אליו עורף ופונה אל הזאבים – נוטש אותה הרועה.

ובנמשל, בשעה שישראל כופרים בקב"ה על-ידי זה שהם מחשיבים את אומות העולם יתר על המידה ורואים בהם את מקור חיותם וקיומם – הקב"ה מסיר מעליהם את הגנתו המיוחדת ומפקיר אותם לחסדי האומות.

על-פי זה יש לבאר בענייננו, כי זה ש"נתחייבו (שונאיהם של) ישראל שבאותו הדור כליה", "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" – אינו בדרך של חטא ועונש, אלא של סיבה ומסוּבב; פעולה ותוצאה.

המצב הטבעי והרגיל הוא שישראל אינם מסוגלים להתקיים כאשר הגויים כולם קמים עליהם לכלותם; ורק הנהגתו הניסית של הקב"ה עליהם היא שמצילה אותם ומגוננת עליהם.

כזה בדיוק היה מצבו של עם ישראל לאחר ש"גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כיסאו מעל כל השרים... וכל עבדי המלך... כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה המלך". הדבר היחיד שהיה יכול להצילם באותה שעה הוא אותה הגנה ניסית, על-טבעית, של הקב"ה.

אולם משעה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", הוכיחו היהודים כי הם אינם מחשיבים עוד את הגנתו של הקב"ה, אלא להפך, שלטון האומות הוא הנחשב אצלם.

לו היו משתתפים בסעודת אחשוורוש כפי שכפאם שד, מפני צו המלכות, היה הדבר מובן ונסלח; אך לא כך היה – הם "נהנו מסעודתו של אותו רשע".

"הנאה" מעידה על שני דברים: ראשית, שהדבר נעשה לא מתוך הכרח. שנית, שמשתתפי הסעודה האמינו כי מציאותו של אחשוורוש חשובה עד מאוד לקיומם; כל-כך חשובה, שהזמנתו אותם להשתתף בסעודה הסבה להם הנאה של ממש.

ברגע ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", הסירו היהודים מעליהם את מעטפת המגן הניסית של הקב"ה וממילא חשפו את עצמם למצב הטבעי שבו אין לכבשה סיכוי להתקיים בין שבעים הזאבים. הנה כי כן, לא חטא ועונש, אלא סיבה ומסוּבב; מעשה ותוצאה.

שפע אלוקי מלובש בטבע

ליתר ביאור והעמקה:

ידועים דברי חז"ל כי "אין סומכין על הנס" וכי על האדם לפעול בגדרי הטבע. גם על הפסוק "ובירכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", מבואר בספרים, כי אף ש"ברכת ה' היא תעשיר", מכל-מקום אין ברכה זו חלה על האדם היושב "בטל", אלא מוטלת עליו החובה לעשות דבר-מה למען פרנסתו – "אשר תעשה". לאידך גיסא, על האדם המאמין להכיר בכך שמלאכתו אינה אלא בגדר "כלי" לקבלת ההשפעה מאת ה'.

במילים אחרות: הקב"ה בעצמו רוצה שמזונו של האדם יושג בדרך הטבע. אך בה בעת על האדם לזכור כי הטבע עצמו הוא בריאה אלוקית וכי הקב"ה שולט עליו בכל רגע ורגע באופן מוחלט. לכן גם בשעה שמזונו של אדם מושפע לו בדרך הטבע (כאמור, על-פי רצון ה'), אין לשכוח לרגע את מקור ההשפעה – "ברכת ה'".

עניין זה גופא, ניתן להבנה בשתי דרגות, זו למעלה מזו:

דרגה אחת: מזונו של היהודי בא לו על-ידי עסקיו בדרך הטבע; אלא שהטבע עצמו נתון לשליטת הקב"ה.

דרגה שנייה (גבוהה יותר ואמיתית יותר): מזונו של היהודי אינו תלוי כלל בעסקיו בדרכי הטבע, אלא בהשגחה אלוקית ניסית שלמעלה מן הטבע. ואולם השפעה ניסית זו התלבשה בלבושי הטבע (כי כך רצה ה').

"לבוש" הוא עניין חיצוני בלבד. לכן מי שמחשיב את העסק שלו בלא שיחוש היטב  את עניין "ברכת ה' היא תעשיר", דומה לאדם העוסק במרץ וביגיעה גדולה בתפירת כיסים להניח בהם כסף, אך אינו עושה דבר להשגת הכסף עצמו...

חיבור של שני הקצוות

מכל זה נשליך גם למעמדם ומצבם של ישראל בימי האחשוורוש:

בני ישראל הנתונים בגלות, תחת שליטת האומות, מחוייבים על-פי תורה לחלוק כבוד למלכות, שהרי "דינא דמלכותא דינא" (וכן נאמר "דִרשו את שלום העיר... והתפללו בעדה", וכיוצא בזה). לכן כאשר אחשוורוש הזמין את היהודים לסעודה, היו רשאים ואף צריכים להשתתף בה ("כרצון איש" זה מרדכי; כל זאת כמובן, באופן המותר על-פי תורה).

וביחד עם זאת הייתה צריכה להיות ידיעה והרגשה והכרה ברורה שלהם כי קיומו של עם ישראל איננו תלוי כלל באחשוורוש, חס ושלום, אלא אך ורק בקב"ה. היה עליהם לזכור כי קיומם של בני ישראל בגלות (כבשה אחת בין שבעים זאבים) הוא בגדר נס המלובש בטבע, נס שמחולל "גדול הרועה".

זהו אפוא חטאם וזוהי סיבת ההדגשה של תלמידי רשב"י – "שנהנו מסעודתו של אותו רשע".

הבעיה היא לא בעצם ההשתתפות בסעודה; אפילו לא באכילת מאכליה (אם אמנם היו כשרים). החטא היה בהנאה מההשתתפות בסעודה. בכך ש"נהנו" הוכח כי הם מחשיבים את אחשוורוש כל-כך עד כי טעו לחשוב שקיומם תלוי בו ובחסדיו.

לכן גם ההדגשה בלשון התלמידים – "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (ולא "מסעודתו של אחשוורוש", וכיוצא בזה); שכן הבעיה כאן אינה אכילת המאכלים שהגיש להם המלך הגוי, אלא החשבת שליטתו. המילה "רשע" מסמלת את הצד שכנגד הקדושה, ומדגישה עוד יותר את הסתירה לאמונה המוחלטת בהנהגת העולם על-ידי הקב"ה.

אופן ההנהגה הנכון, זה הנדרש מכל יהודי, הוא לאחוז בשני הקצוות גם יחד: מצד אחד לא לסמוך על הנס ולפעול על-פי דרכי הטבע; וביחד עם זאת להכיר בכך שהטבע עצמו הוא רק "לבוש" להנהגה האלוקית הניסית, שהיא ורק היא מנהיגה את העולם בכלל ואת חיי היהודי בפרט.

סתירה בהנהגתה של אסתר

על-פי זה נבין עניין נוסף. בדרך התנהלותה של אסתר אנו מוצאים, לכאורה, מעין סתירה פנימית:

מצד אחד, אסתר שקלה את צעדיה ופעלה תוך הבאה בחשבון של כל הכללים והחוקים הנהוגים בארמון המלך.

כאשר מרדכי דורש ממנה, בפעם הראשונה, "לבוא אל המלך, להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה", אסתר חוששת ומהססת. "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית, אשר לא ייקרא, אחת דתו להמית... ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום!".

והנה, לאחר שמרדכי שב על דרישתו ביתר תקיפות – "אל תדמי בנפשך להימלט... ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – אסתר נעתרת למרדכי ומבקשת ממנו לקרוא תענית כללית, תוך שהיא מודיעה כי "גם אני ונערותיי אצום כן" ("שלושת ימים, לילה ויום").

בהמשך מספרת לנו המגילה כי "כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר, נשאה חן בעיניו". עניין נשיאת החן הוא גורם מרכזי ביותר בהצלחת שליחותה של אסתר והוא שב ונשנה פעמים רבות גם בהמשך – "אם מצאתי חן בעיני המלך", "אם מצאתי חן בעיניך המלך", "ואם מצאתי חן לפניו... וטובה אני בעיניו".

נשאלת אפוא השאלה – ממה-נפשך:

אם אסתר חוששת להתייצב לפני המלך בלא שתיקרא אליו (שכן "אחת דתו להמית"), אות הוא כי היא מכירה בתקפותם של סדרי העולם והטבע. אסתר סבורה כי ההחלטה בדבר גורלו של עם ישראל ובדבר גורלה שלה נתונה בידי אחשוורוש ועל כן היא חוששת להתייצב לפניו שלא על-פי הנוהג.

אלא שאם כך, כיצד זה עלה בדעתה להתענות "שלושת ימים, לילה ויום" בטרם תתייצב לפני המלך? אין כל צורך להסביר מה עושה לאדם תענית של שלושה ימים רצופים וכיצד הדבר משפיע על מראהו. כיצד אם-כן נוקטת אסתר בפעולה שברור בעליל כי תפגע בסיכוייה למצוא חן בעיני המלך?!

אם בכל זאת בחרה אסתר להתענות, סימן הוא כי ציפתה לישועה ניסית שלמעלה מהטבע – אם כן, מדוע מלכתחילה חששה ללכת אל המלך? ולאידך גיסא, מדוע לבסוף הסכימה לסכן את חייה בפעולה בדרך הטבע ולא ציפתה לנס הצלה שמימי?

ואולם על-פי כל מה שהתבאר לעיל, בעניין חטאם של ישראל, מובן כי דווקא הנהגה זו של אסתר הייתה נכונה והיא אף באה לבטל ולתקן את החטא ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע".

כאמור, יסוד הטעות של היהודים הייתה בחושבם כי כאשר נמצאים במצב שבו צריך להשתדל בדרך הטבע, אזיי גם ה"ממשלה" היא של חוקי הטבע והם תלויים בהם. אסתר, בהנהגתה, ביקשה להוכיח לבני עמה כי הליכתה אל אחשוורוש היא רק בדרך של "לבוש" להצלה הניסית שתבוא מלמעלה, באופן שמעל הטבע. לכן לכל לראש זקוקים לתפילה ולתענית כדי להיות ראויים לנס; ואולם מאחר שהקב"ה רצה שההצלה הניסית תתלבש בטבע, ציווה עליה מרדכי (בדבר ה') – ללכת לאחשוורוש ולבקש על עמה.

נס המלובש בטבע

על-פי אופי חטאם של היהודים ואופן פעולתה של אסתר (כפי שנתבאר), הייתה גם הישועה וההצלה בפורים:

ידוע ההבדל בין נס חנוכה לנס פורים. בשני המקרים עמדו היהודים בסכנה גדולה ובשניהם הייתה הצלתם באופן ניסי שלמעלה מהטבע, שהרי גם בפורים וגם בחנוכה אנו מברכים "שעשה ניסים לאבותינו". ואולם בחנוכה הנס היה גלוי לעין כול – "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'".

לעומת זאת, נס פורים היה נס המלובש בטבע. לכאורה, אוסף של התרחשויות רגילות למדי, שבכל אחת מהן אין נס של ממש: מרדכי מציל את המלך ממזימתם של בגתן ותרש, שנתו של אחשוורוש נודדת, המן מופיע בדיוק בזמן בחצר גינת המלך, חרבונה אומר את דברו ברגע הנכון, וכך הלאה. רק כאשר מביטים על כל השתלשלות המאורעות ומחברים את כולם לשרשרת אירועים אחת, מגלים את הנס הגדול; נס שהתחפש לטבע.

כאן אנו שבים פעם נוספת אל אותו רעיון עצמו, של הנהגה אלוקית ניסית שמעל לטבע, המתלבשת בתוך "לבושי" הטבע:

כאשר היהודים (בזכות פעולותיהם של מרדכי ואסתר) שבו בתשובה על חטאם והכירו בהנהגתו הבלעדית של הקב"ה ובכך שהם נתונים לשליטתו המלאה (חרף הציווי להשתדל ולפעול בדרכי הטבע) – או-אז הם גם זכו לנס; נס המלובש בטבע.

[בהשוואה בין נס שלמעלה מהטבע לבין נס המלובש בטבע, מסבירה תורת החסידות, כי זה האחרון נעלה מן הראשון. שכן, כאשר הנס אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת עם הטבע אלא הוא מתבדל ממנו, הרי זה סימן שהנס מוגבל. לעומת זאת, נס המסוגל להתלבש ולהתרחש בתוך גדרי הטבע עצמם, הוא נס בלתי מוגבל ועל כן גם גדול יותר].

זוהי ההוראה הנלמדת מפורים – לדעת ולהכיר כי כל קיומו של הטבע הוא מפני שזה רצון ה', שהעולם יתנהל בדרך הטבע. ואולם חלילה לייחס לטבע ולגדריו שליטה כלשהי על הנעשה בעולם, ובוודאי שלא על יהודים המקבלים את חיותם הישר משם הוי' שלמעלה מן הטבע.

ומִסמך גאולה לגאולה – גאולת פורים לגאולת פסח ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(מעובד על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – ליקוטי-שיחות כרך לא, עמ' 170-176)


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)