חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:36 זריחה: 6:13 ל' בשבט התש"פ, 25/2/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 467 - כל המדורים ברצף


גיליון 467, ערב שבת פ' חוקת, ד' בתמוז ה'תשס"ג (4.7.2003)

דבר מלכות

רועה ישראל מניח את עצמו בשביל כל איש פרטי מישראל

בעל השמחה הכריז בג' תמוז - "רק גופותינו ניתנו בגלות, אבל נשמותינו לא" * ולעומת זאת לגבי "מאסר" ברוחניות, מצינו בתניא הלשון "קשור ואסור בידי החיצונים" * ואף-על-פי שמאסר חמור מגלות, בגשמיות וברוחניות, קבע הרבי את היום-טוב בי"ב בתמוז ולא בג' בתמוז * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ג'1 תמוז הוא היום אשר בו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו (בשנת תרפ"ז), בתנאי אשר בו ביום יסע לעיר מקלטו קאסטראמא על משך שלוש שנים. ובהיותו שם, הנה ביום י"ב תמוז, הודיעו לו מבית הפקידות כי חופשה ניתנה לו, ותעודת החופש תנתן לו למחר ביום י"ג תמוז2.

ובהקדמה:

בשעתו, היו כאלו שהסתפקו בנוגע להיציאה מהמאסר בג' תמוז, אם זה עניין של שמחה אם לאו, כיוון שהיציאה מהמאסר היתה בתנאי שייסע לגלות כו'.

אבל, אלו שהיו על אתר, וידעו פרטי המצב - ידעו בפשיטות, ללא ספק כלל, שהיציאה ממאסר לגלות היא מעבר מן הקצה אל הקצה.

ועד כדי כך, שמצד זה הנה ג' תמוז יש בו - מכמה צדדים - שמחה יתירה מאשר בימי י"ב וי"ג תמוז, כי: גאולת י"ב וי"ג תמוז היא - גאולה מגלות, והשינוי שמגלות לגאולה אינו דומה להשינוי שממאסר לחופש (גם לחופש שבגלות).

ב. ובפרטיות יותר:

הנמצא במאסר - אינו ברשות עצמו, ואינו בעל-הבית על עצמו, וכל ענייניו הם תחת ממשלת שר בית הסוהר, כפי שמספר כ"ק מו"ח אדמו"ר ברשימת המאסר2.

מה-שאין-כן הנמצא בגלות - הנה למרות גודל הצער שבעניין הגלות, כמבואר בחינוך3 בנוגע ל"ערי מקלט" גודל הצער בכך שמפרידים את האדם ממכריו ורעיו ומכל העניינים שהורגל בהם, הרי זה רק שחסרים לו כמה וכמה עניינים, אבל עדיין יש לו בעלות על עצמו.

וככל העניינים שישנם גם בתורה - מצינו גם החילוק בין מאסר וגלות בנוגע לקיום התורה ומצוות:

בזמן הגלות, כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - חסרים אמנם המצוות התלויות בארץ כו', וכן חסר הגילוי אור מכללות קיום התורה ומצוות, אבל אף-על-פי-כן, ישנו כללות העניין דבחירה חופשית, "ובחרת בחיים"4, בנוגע לכל שאר ענייני התורה ומצוות.

מה-שאין-כן מי שנמצא במאסר - כיוון שאינו ברשות עצמו, הרי אין לו בחירה חופשית לקיים המצוות, כמו ספר-תורה ואתרוג וכיוצא בזה (וכפי שמצינו שקלא וטריא בכמה שו"ת בנוגע לקיום המצוות במאסר).

והגע עצמך:

בחירה פירושה בחירה חופשית, שהאדם הוא חופשי לבחור כרצונו, שלכן שייכת הבחירה באדם דווקא, כמו שכתוב5 "הן האדם היה כאחד ממנו", ובמין האדם גופא - אצל בני-ישראל דווקא, כיוון ששורשם הוא מעצמותו יתברך, שהוא בעל בחירה האמיתי, שאין מונע ומעכב בידו.

ועניין הבחירה חופשית ישנו אצל בני-ישראל גם כאשר נמצאים בגלות, מה-שאין-כן אצל מי שנמצא במאסר.

ועל-דרך זה מצינו החילוק שבין גלות למאסר בעבודה הרוחנית:

בנוגע לעניין הגלות - הרי גם בזמן הגלות אין מישהו שיש לו בעלות על בני-ישראל בכל הקשור לקיום התורה ומצוות, וכדברי בעל השמחה בג' תמוז6: רק גופותינו ניתנו בגלות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות, ובכל מה שנוגע לתורה ומצוות, אין מישהו שיכפה דעתו עלינו כו'.

מה-שאין-כן עניין המאסר - מצינו בתניא7 הלשון "קשור ואסור בידי החיצונים", ועד שיכול להיות שאפילו ענייני תורה ומצוות יהיו במאסר תחת ממשלת ושליטת הקליפות לפי שעה, כמבואר בהלכות תלמוד-תורה8 שכל זמן שלא עשה תשובה נמצאים התורה ומצוות בתוך הקליפות, ויתירה מזה, שמוסיף כוח בהקליפות כו'.

ג. ועל-פי זה מובן גודל השמחה דג' תמוז, להיותו היום שבו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר מהמאסר:

נוסף לכך שכללות הנהגת המדינה ההיא היתה בבחינת גלות בתוך גלות, הרי בהיותו במאסר ניתוסף בזה חומר העניין שלא היה ברשות עצמו, אלא תחת ממשלת שר בית-הסוהר.

ויתירה מזה: בהיותו במאסר היה נידון תחילה למיתה, וגם לאחרי שנשתנתה הגזירה לטוב, הנה כל זמן שהיה במאסר, היה אפשר שפסק-דין זה יהיה חוזר וניעור, שהפה שהתיר יחזור להיות הפה שאסר.

ובג' תמוז יצא מרשות שר בית-הסוהר לרשות עצמו, ונשאר רק במעמד ומצב של גלות, אבל, במצב זה היו עוד כמה וכמה עשיריות מאות ואלפים כו'.

ד. הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא קבע את יום ג' בתמוז ליום-טוב, אלא רק את הימים י"ב וי"ג תמוז - יש לומר:

כל עניינו של נשיא ורועה ישראל, נשמה כללית, הוא - להשפיע לאנשי דורו, שהם הנשמות הפרטיות שנמשכות מהנשמה הכללית. וכידוע שנשיא ורועה ישראל מניח את עצמו בשביל כל איש פרטי מישראל, ואפילו בשביל פחות שבפחותים (וענייניו "הפרטיים" אין נחשבים אצלו - בערך זה).

ולכן, גם כאשר בג' תמוז היתה הגאולה ממאסרו הפרטי, אבל עדיין לא היתה גאולה בפועל לכל אלו השייכים אליו, שהרי בהיותו בגלות, יכלתו בהשפעה היתה מוגבלת ביותר9 - לא קבע את יום הג' בתמוז ליום-טוב10, כיוון שחסר עדיין עניין הגאולה אצל כל הנשמות הפרטיות, שכל אחת מהן היא נקודה עיקרית אצל הנשמה הכללית.

ה. אמנם, כל זה הוא רק בנוגע לעניינו של הרבי כפי ששייך לחסידים. אבל כאשר מדובר אודות הרבי עצמו בתור פרט, הרי גם ג' תמוז הוא יום גאולה ושמחה.

ולכן, כאשר מדובר אודות התקשרות של חסידים לרבי ונשיא, שהתקשרות זו צריכה להיות לכל מה שהוא, גם בתור פרט, שהרי העניין ד"ואהבת לרעך כמוך"11 ראוי להיות גם מצד החסידים אל הרבי - הנה אצל חסידים צריכה להיות שמחה גדולה גם בג' תמוז, מצד הגאולה של הרבי בתור פרט.

ובפרט שכיוון שמדובר אודות נשמה כללית, הרי גם ענייניה "הפרטים" שייכים לכלל ישראל12. וכמודגש בנוגע לג' תמוז, שאף שהיתה אז גאולה פרטית, הרי בהעלם היה בזה גם הגאולה הכללית, שנתגלתה בפועל בי"ב תמוז.

ועל-פי זה נמצא, שבג' תמוז צריכה להיות השמחה אצל חסידים יותר מאשר אצל הרבי - כי: הרבי - עיקר עניינו הוא בשביל הנשמות הפרטיות, ובנוגע אליהם הרי בג' תמוז היתה הגאולה בהעלם; ואילו חסידים שצריכים לחשוב על הרבי גם בתור פרט - צריכים להיות בג' תמוז בשמחה גדולה, כיוון שאז היתה הגאולה של הרבי בתור פרט באופן גלוי. מה-שאין-כן בי"ב תמוז - השמחה של הרבי ושל החסידים היא בהשוואה.

ולכן, בוודאי יתוועדו עתה בשמחה עד לאחרי הבדלה, וכן בהימים שלאחרי זה, עד לחג הגאולה י"ב וי"ג תמוז, שאז יצטרכו להוסיף עוד יותר בהשמחה.

* * *

ו. איתא בסדר עולם13 שבג' תמוז מנע יהושע ("ראש14 לכובשים"15) את מהלך השמש באומרו "שמש בגבעון דום"16 (ובפרקי דר' אליעזר17 איתא שגם הכוכבים והמזלות עמדו מלכת).

- מצינו חילוקי דעות18 בנוגע למשך זמן עמידתם, ל"ו שעות או יום תמים כו', אבל, לכל הדעות אירע זה בג' תמוז.

ובהיות אשר הכל הוא בהשגחה פרטית19, ובכל שנה ושנה נשנים העניינים מעין שהיו בפעם הראשונה20 - צריך לומר, אשר גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייכת היא להעניין ד"שמש בגבעון דום"21.

ז. ויש לומר:

הכוח שהיה ביהושע להפסיק את אמירת השירה של נפש השמש - דום מלומר שירה (שעל-ידי זה נפסק במילא22 השתחואת גופו, סיבוב השמש23), שירת המלאכים, הוא - על-ידי שגילה את מעלת שירת הנשמות על שירת המלאכים24.

והעניין בזה:

מבואר בחסידות25 שנוסף על שירת המלאכים שנתפרש במקרא, יש גם שירת הנשמות - שהרי הנשמות יש להן עליות, וידוע שכל הילוך ועלייה הוא על-ידי שיר דווקא, שזהו שאמרו26 "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר".

והחילוק ביניהם - שהמלאכים יש להם גופים27, אלא שהגוף שלהם הוא מב' היסודות הדקים, רוח ואש, כמו שכתוב28 "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", וכיוון שיש להם גופים, לכן, השירה שלהם - שעניינה הוא לבטל את חומר גופם - נשמעת באזני הנביא; מה-שאין-כן הנשמות שאינן מלובשות בגוף כלל - השירה שלהן אינה נשמעת באזני הנביא.

וכללות עניין שירת הנשמות שהיא למעלה משירת המלאכים - הוא עניין העלייה ברצוא ושוב, באהבה ויראה (כדאיתא בזוהר29 שאהבה ויראה הם תרין גדפין שעל-ידם פרחא לעילא), שהם באים על-ידי ההתבוננות בגדולתו יתברך30; הלימוד דפנימיות התורה.

ועל-ידי זה שיהושע גילה את מעלת שירת הנשמות, אזי נתבטלו המלאכים ופסקו מלומר שירה, ובמילא נעשה "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון".

ועניין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד מישראל בכל דור ודור - ככל סיפור בתורה שהוא הוראה נצחית - שכאשר פועלים גילוי הנשמה על-ידי לימוד פנימיות התורה, אזי פועלים העניין ד"שמש בגבעון דום גו'", שכל ענייני ההשפעה שנמשכים מהשמש והירח, כמו שכתוב31 "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", לא זו בלבד שאינם מפריעים לבני-ישראל, אלא אדרבה, שמסייעים להם בעבודתם, כיוון שבני-ישראל נעשים בעלי-הבית עליהם, ועושים מהם מרכבה לאלוקות.

ח. וזה היה גם-כן עניין גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר:

על-ידי התעסקותו בהחזקת והפצת היהדות, ובנקודתה הפנימית - הפצת מעיינות פנימיות התורה - כל ענייני עולם והכוכבים ומזלות, לא רק שלא מנעו, אלא אדרבה, סייעו לעבודתו, כפי ש"ראו כל אפסי ארץ" שאירע נס גלוי.

ועל-ידי פעולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ראש לכובשים, שסלל את הדרך - המשיך את הכוח לכל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, ולכל אשר בשם ישראל יכונה32, שעל-ידי לימוד תורת החסידות נעשים בעלי-הבית על השמש והירח כו', כך, שלא זו בלבד שהגשמיות אינה מפריעה לתורה ועבודה, אלא אדרבה, שישנו הכוח לעשות מהם גופא מרכבה לאלקות, ולהשלים את הכוונה דדירה בתחתונים33.

* * *

ט. מפרשת קורח - באים לפרשת חוקת:

בפרשת חוקת מדובר אודת מצוות פרה אדומה, ועל זה נאמר34 "זאת חוקת התורה", לפי שהיא כללות התורה, כמבואר בליקוטי-תורה34 שכללות המצוות הוא עניין של רצוא ושוב, העלאה והמשכה - שהרי עניין המצוות הוא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"35, שיש בזה ב' עניינים: נחת רוח, ונעשה רצוני. וב' עניינים אלו ישנם גם בפרה אדומה: שריפת הפרה - עניין הרצוא, העלאה, ומים חיים - עניין השוב, המשכה.

וכיוון שפרה אדומה היא כללות התורה, לכן מקשרים עניין זה36 עם פרשת "ואברהם זקן"37, הפרשה של אליעזר, שעליה אמרו38 "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" - כיוון שבה מדובר אודות נישואי יצחק ורבקה, החתונה הראשונה שבתורה, שזהו עניין ייחוד מ"ה וב"ן, והרי זהו כללות עניין התורה.

ולהעיר שיש מנהג בקהילות הספרדים (והובא בתשובות39) שהחתן עולה לתורה בפרשת "ואברהם זקן". וטעם הדבר40 - לפי שכל ההשפעות נמשכות על-ידי התורה, כמאמר41 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכמו בכללות הבריאה, כך גם בנוגע לכל פרט, ולכן קורין לחתן בפרשת "ואברהם זקן", כדי להמשיך את כל העניינים המבוארים בפרשה זו - "וה' ברך את אברהם בכל".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח, ג' בתמוז, ה'תשח"י - בלתי מוגה; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י (ח"ג) כרך כג עמודים 103-108, 112-113 - נמצא בדפוס)

----------

1) תוכן וקיצור ב' שיחות הראשונות - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ס"ע 1314 ואילך. במהדורא זו שולבה גם השיחה בשלימותה - מהנחה בלתי מוגה.

2) פרשת המאסר והגאולה - ראה לקו"ד ח"ד ליקוט לד-לז (תרי, א ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז עמ' 179 ואילך).

3) מצווה תי.

4) ניצבים ל,יט.

5) בראשית ג,כב. וראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה. הובא בלקו"ת אמור לח,ב.

6) לקו"ד שם תרצב,א. סה"ש שם עמ' 169.

7) פ"ז (יב, רע"א).

8) פ"ד סה"ג.

9) אף שבמשך הימים שהיה שם, פעל הרבה להחזקת היהדות, ועוד טרם בואו לשם, שלח (את אחד מחסידיו) "להורות לפניו גושנה", וסידר שם "חדר" שלמדו בו תשב"ר ותיקן מקווה לרבים וכו' (ראה תו"מ ח"ו ס"ע 12. וש"נ).

10) גם י"ל עפמש"כ אדה"ז בסדר ברה"נ פי"ג, ס"ה: "אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי", אף שאינו דומה לגמרי, שהרי אין לברך פעמיים, מה-שאין-כן בנדו"ד. ואכ"מ.

11) קדושים יט,יח.

12) ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1051 הערה 18.

13) רבה - פי"א.

14) פתיחתא דאסת"ר יו"ד.

15) כלומר: הראשון שכבש גשמיות וחומריות לעשותם כלי לתורה ומצוות, שלכן, גם בגשמיות היה הוא הראשון שכבש את "ארץ כנען" לעשותה "ארץ ישראל".

16) יהושע י,יב.

17) פנ"ב.

18) ע"ז כה,א.

19) סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: במאמרי ר"ה שלפני המאסר - שנת תרפ"ז - נדבר בתוך המאמר עניין שיטת הבעש"ט אודות השגחה פרטית שהוא גם בדצ"ח ובכל פרט ופרט וכו', אף שלא היה שייך להמאמר. ולולא זאת - איני יודע אם הייתי יכול דורכטראגן (לסבול יסוריו ולצאת מן) המאסר.  (ביאור בזה, ראה לקו"ש חכ"ג עמ' 157 ואילך. תו"מ ח"ג עמ' 207 ואילך. וש"נ).

20) נסמן בלקו"ש ח"ג עמ' 852 הערה 5. תו"מ חי"ח עמ' 330 הערה 16.

21) בהבא לקמן - ראה גם לקו"ש ח"ח עמ' 114 ואילך (משיחה זו, בשילוב עם שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשכ"ד). חכ"ח עמ' 260 ואילך (משיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה). וש"נ.

22) ראה דרמ"צ ה,א.

23) ראה ב"ב כה,א.

24) ראה יל"ש יהושע רמז כב: א"ל השמש, אתה אומר שאדום, ומי אומר קלוסו של הקב"ה, אמר לו, שתוק ואני אומר כו'.

25) לקו"ת ברכה צח,א.

26) שבת רפ"ה.

27) ראה גם מכתב ט' סיוון ה'תשח"י (אג"ק חי"ז ס"ע קנו ואילך). וש"נ.

28) תהלים קד,ד.

29) ראה תניא פ"מ. וש"נ.

30) הל' יסוה"ת להרמב"ם פ"ב ה"ב.

31) ברכה לג,יד.

32) מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר לחגיגת י"ב תמוז הראשונה - בשנת תרפ"ח (נדפס בסה"מ תש"ח עמ' 263. ולאח"ז באג"ק שלו ח"ב עמ' פ). וראה הקדמה לקונטרס יב תמוז תיש"א (בסה"מ תשי"א עמ' 287. תו"מ ח"ג עמ' 176).

33) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג,ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

34) ר"פ חוקת.

35) תו"כ ופרש"י ויקרא א,ט. ועוד.

36) ראה לקו"ת שם נו, סע"ב ואילך.

37) חיי-שרה כד,א ואילך.

38) ב"ר פ"ס, ח. הובא בפרש"י עה"ת שם,מב.

39) ראה אנציק' תלמודית ערך חתן וכלה ס"ז (כרך יח ס"ע שלט ואילך). וש"נ.

40) ראה גם תו"מ ח"ז עמ' 182.

41) זח"ב קסא, רע"ב.

ענייני משיח וגאולה

אי-אפשר להישאר אדישים ולהמתין שהגאולה תבוא "מחרתיים"

לכאורה, אין בתורה מצווה לומר את תפילת "את צמח דוד עבדך"?

מבואר במדרש תהילים: "הצדיקים אומרים להקב"ה מה תעשה, אומר לו קום והוא קם, שנאמר קומה ה'... אומר לו אל תישן והוא מתעורר, שנאמר עורה למה תישן, והוא מתעורר שנאמר ויקץ כישן ה'. אומר לו אל דמי והוא שומע שנאמר מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, וכן ישעיה אומר על חומתייך ירושלים הפקדתי שומרים גו' ואל תתנו דמי לו... אל תחרש ואל תשקוט א-ל עד שאתה רואה בעלבון בניך".

וכפי שמבאר המגיד שזהו "על-דרך תפילתו של חוני המעגל שהיתה משנית כביכול רצון הבורא... (כ)משל אחד שלוקח את חברו אצל היד ואינו מניח אותו לילך ומשנה רצונו כו'".

ונמצא שעל-ידי זה שישראל מבקשים וצועקים אודות הגאולה - פועלים הם שהגאולה תבוא במהירות וזריזות יותר מכמו שהיתה לולי בקשה ותביעה זו!

וזהו גם תוכן הבקשה והתביעה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קיווינו כל היום" - אשר למרות שבכל מניין המצוות לא מצינו מצווה לומר תפילה זו, הרי ישנו פסק-דין ברור ברמב"ם שהמצוות-עשה דתפילה היא - "שיהא אדם... שואל צרכיו שהוא צריך להם", היינו, שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו - עליו לבקש על זה מהקב"ה שיתן לו "מזוני רוויחי".

יש לו אמנם מזון בצמצום, אבל רצונו "מזוני רוויחי" דווקא, ואכן מותר וצריך לרצות כן על-פי תורה, כפסק-דין המשנה שמכיוון שכל יהודי הוא בן אברהם, יצחק ויעקב, הרי גם כאשר נותנים לו "כסעודת שלמה בשעתו", אין יוצאים ידי חובה! -

הרי על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות עניין הגאולה - הנה למרות היותו בטוח שהגאולה תבוא, אינו יכול להישאר אדיש ולהמתין שהגאולה תבוא "מחרתיים", כאשר ביכולתו לפעול שתבוא מחר!

ויתירה מזו: אם ירצה - ביכולתו לפעול שהגאולה תבוא היום, כפסק-דין הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה [לא רק "מראש-השנה ועד יום-הכיפורים"] כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו... עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". ומובן, שהכוונה בזה ל"תשועה והצלה" מיידית, לא רק למחרת או מחרתיים, כפשטות המשל דכף מאזניים שקולה, שכאשר מוסיפים פרט קטן על אחת מכפות המאזניים, הרי זה מכריע תיכף ומיד, וכן הוא בנמשל [שהרי ה"משל" ד"תורת אמת" מכוון בכל פרטיו], שעל-ידי מצווה אחת "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" - תיכף ומיד ממש, ובלשון הרמב"ם: "מיד הן נגאלין".

(משיחת פסח שני ה'תשד"מ, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ כרך ג עמ' 1686-1687 - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

נשיא הדור שואל: מה עשית בהפצת התורה והיהדות

אם חושב שאין לו כוח - ילך לציון ויבקש כוח

כל אלו שיש להם שייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, חסידיו ומקושריו, הן אלו שזכו לראותו פנים אל פנים, והן אלו שלמדו תורתו, שבה הכניס את עצמותו, בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית" - מוטלת עליהם החובה והזכות להתמסר לעסקנות ציבורית, כלומר, למלא את שליחותו של נשיא דורנו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכל זה - בהוספה לכך שכל אחד ואחד מישראל הוא שלוחו של הקב"ה לקדש שם שמים בעולם (לא על-ידי נסיונות וקשיים ח"ו, אלא) על-ידי מילוי תכלית הכוונה דירידת הנשמה בגוף - "אני נבראתי לשמש את קוני", לגלות בעולם כולו ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", עד שבעולם כולו יראו בגלוי - מראה באצבעו ואומר זה - ש"ה' ימלוך לעולם ועד".

אמנם, לדאבוננו ישנם כמה וכמה אשר מסיבה שונה ומשונה אינם עוסקים בעסקנות ציבורית הנ"ל.

בוודאי עסוקים הם בעניינים חשובים ונעלים, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", גפן ותאנה כשרים, כמובן (לא ערלה, ח"ו), שמברכים עליהם וכו', אבל, כאשר נשיא דורנו שואל אותו: מה עשית בפועל ממש בכל הקשור לפעילות בהפצת התורה והיהדות במשך השנה האחרונה וכו' - אין לו מה לענות, להיותו במצב של שינה.

ולדאבוננו, המצב הולך ומתדרדר, שמשנה לשנה ומחודש לחודש מצטרף עוד אחד לסוג הנ"ל, שגם הוא הולך לישון.

הלוואי היתה השינה באופן שהנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים, שאז, לא היה הדבר בסתירה, ח"ו, לפעולה דהפצת התורה והיהדות, להכניס חיים חדשים אצל היהודים שבסביבתו.

רצונך לישון - טוב ויפה, אבל לפני השינה תעסוק בהפצת התורה והיהדות!

ופשוט, שאין לנסות להתחמק על-ידי תירוצים שונים ומשונים, כמו, מי אני ומה אני, מי יודע אם אצליח, ושאר התירוצים כיוצא בזה, "ווילדע תירוצים", שקיימים מאז שנברא יצר-הרע וכלי אומנותו - שאינו מניח את האדם לנפשו כשמציית לו, אלא אדרבה וכו'.

ואם חושב שאין לו כוח - ילך לציון של נשיא דורנו ויבקש שיתנו לו כוח... ומכיוון ש"צדיקים דומין לבוראם" - יהיה זה באופן ד"טרם יקראו ואני אענה".

ובכל אופן - מכאן ולהבא - יש לעורר ולהרעיש אודות הצורך שכל אחד ואחד יתמסר לעסקנות ציבורית דהפצת התורה והיהדות. ומה שלא עסקו בכל זה עד עתה - ינצלו את העדר העשייה כדי להוסיף מתוך "שטורעם" גדול יותר, כיתרון האור מן החושך ויתרון המתיקות מן המרירות כו', ביתר שאת וביתר עוז.

(משיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשמ"ח, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח כרך ג, עמ' 429-431 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"הניצוץ קרוב למאור"

"לבעל ההילולא הייתה 'חיבה יתירה' לקטנים ולקטנות עד שמסר נפשו בפועל ממש כדי שיקבלו חינוך יהודי" * הרבי מקים את מוסד 'שפרה ופועה' בין תפילת מוסף לתפילת מנחה ביום-הכיפורים (תשל"ז) * "אינני עוסק בלעשות 'קונצען', אני יהודי של שולחן-ערוך", אמר הרבי לרב עלבערג * התכתבות תורנית בין הרבי לבין פוסק ההלכה הגדול רבי משה פיינשטיין * צרור עובדות ופנינים, לרגל יום ההילולא ג' בתמוז

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בא תש"מ דיבר הרבי על הצורך להתכונן ליום ההילולא י' בשבט. בין השאר אמר:

כשיאספו את הילדים/ות - יקשרו זאת בעניין של פועל - לימוד תורה, "ציון במשפט תיפדה"... יסבירום שאספו אותם, ובאופן של "ברוב עם הדרת מלך", בקשר ליום ההילולא... כדי שיקבלו החלטות טובות שיממשו אותן בפועל בקשר ליום זה... ויסבירום שהיתה לבעל ההילולא "חיבה יתירה" לקטנים וקטנות, עד שמסר נפשו בפועל ממש כדי שקטנים וקטנות יקבלו חינוך יהודי.

 (הדברים הוגהו על ידי הרבי ופורסמו על-ידי הרה"ח חנוך שיחי' גליצנשטיין ב'כפר חב"ד' גיליון 887 עמ' 34-38). הרבי הוסיף אז את השורות הבאות בכתב-יד-קודשו:

ועליהם להרבות בתורה ומצוות ולהשפיע גם על כל אחד ואחת מהחברים/ות  שלהם, וה' יצליחם, כברכות בעל ההילולא במכתביו ובשיחותיו, אשר ברכות צדיק קיימות ופועלות לעד.

עזרה ליולדת (בקצה העיירה)

דקות ספורות אחרי שהרבי יצא מבית-הכנסת לאחר סיום תפילת מוסף של יום-הכיפורים תשל"ז ועלה לחדרו הקדוש, נקרא  יו"ר ועד כפר-חב"ד דאז, הר"ש מיידנצ'יק, אל חדרו של המזכיר הרה"ח הרב חמ"א חודוקוב שאמר לו: "זה עתה נתקבלה הוראה חדשה - להקים מוסד חדש בכפר-חב"ד - מוסד שיעזור ליולדות בגשמיות 'א ווינדעל און א וועגעלע' [=בחיתול ועגלה]...  לא להבדיל בין עשירים למעוטי יכולת, אחרת תהיינה כאלה שיתביישו לקבל את העזר. אך כשידעו שגם יולדות עשירות מקבלות אותו סוג של עזרה, אזי הן תקבלנה את הסיוע בהרגשת כבוד... הרבי גם העניק שם למוסד החדש: 'שפרה ופועה', על שם המיילדות שמסרו את נפשם ביולדות ובתינוקות במצרים".

כמה שעות לאחר מכן, בסיום תפילת נעילה, קודם אמירת "אבינו מלכנו" (שאותו אומרים גם כשחל יום-הכיפורים בשבת קודש) פנה הרבי אל המזכיר הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' גרונר וביקש שכל הילדים מתחת לגיל שלוש-עשרה הנמצאים בבית-הכנסת יעלו ויעמדו לידו על הבימה שלו, בזמן שאומרים "אבינו מלכינו".

אין איתנו יודע עד מה - אך אולי הדבר קשור לסיפור המפורסם שסיפר הרבי כבר במאמר קבלת הנשיאות ("באתי לגני" תשי"א פרק וא"ו - וכאן מתוך 'התוועדויות' תשד"מ כרך א' עמ' 627):

פעם היה מעשה ביום-הכיפורים שרבינו הזקן הפסיק באמצע התפילה בבית-הכנסת, פשט טליתו והלך לקצה העיר לעזור ליולדת שכל בני הבית עזבוה והלכו לבית-הכנסת, והוא עזר לה בכל העניינים שפיקוח נפש מתיר וכו'.

 והרבי ניתח סיפור זה באומרו:

הגע עצמך: רבינו הזקן עומד באמצע עבודת התפילה, במעמד ומצב ד'דע לפני מי אתה עומד' התכלית (שהרי אין צריך להסביר לו מה זה 'דע לפני מי אתה עומד' - הוא מסביר זאת לאחרים...) ... ובעבודת התפילה גופא - בתפילת יום הקדוש! ובאמצע עיסוקו בדבר נעלה כל כך היה לו פנאי להגיש ולהתבונן ולהתייגע אודות העובדה ש"בקצה העיר נמצאת יולדת הזקוקה לעזרה! ובפרט בהיותו במקום קדוש, ובזמן קדוש ביותר... אלא שזה מבטא את חידושו המיוחד של רבינו הזקן - שהמעשה בפועל, העזרה בפועל ליולדת בקצה העיירה, הוא הדבר החשוב ביותר בעבודתו!

יהודי של שולחן-ערוך

בהזדמנות אחת השמיע הרבי לפני הגאון רבי שמחה עלבערג, מראשי 'אגודת הרבנים' דארצות-הברית, את הדברים הבאים (שנרשמו כנראה על-ידו (או על-ידי אחד המקורבים אליו) ופורסמו בגיליון 734 של 'כפר חב"ד' עמ' 21):

"כשהזכרתי [=הרב עלבערג] מה שאמר... על דברי הרבי - שצריך ללמוד גם מהגוי סאדאת - ואמרתי שנכתבו [ב'הפרדס'] מה שענה [=הרבי] מתחילת השולחן-ערוך, 'רבי יהודה בן תימא', והזכיר [=הרבי] מה שאמר לי בשנה שעברה שהגיבו בעניין ההקפות בחברון ואמר אני לא עוסק בלעשות 'קונצען', ובאם... עושה מזה צחוק אין זה נוגע לי. אני 'א שולחן ערוך איד' [-יהודי של שולחן-ערוך] ומשתדל לקיים בכל יום הנאמר בתחילת השולחן-ערוך 'אל ייבוש מפני המלעיגים', וברוך-ה' זה אצלי גם לא בגדר ניסיון כלל. כך ראיתי אצל אבי ז"ל וכך אצל חותני ז"ל. אשר בוודאי בכל העניינים צריך להיות דווקא בדרכי נועם ובהסברה של חכמה, בינה ודעת, ועושה הרבה  השתדלות בכל העניינים, ככל האפשר, לקרב יהודי ולא לרחק רחמנא ליצלן, ודוקא באופן של 'זה ק-לי ואנווהו', להתנאות לפניו, ולמשוך על-ידי כך עוד ועוד יהודים להתקרב לקדוש-ברוך-הוא ולתורתו ולקרב למעיינות, שעל-ידי ההפצה שלהם יבוא מלכא משיחא. אבל יחד עם זה, בעניינים של פיקוח-נפש ויסודות היהדות עומדים בכל התוקף, בלי שום פשרות, ועל זה נאמר בתחילת השולחן-ערוך 'אל יבוש מפני המלעיגים'. בוודאי אין צורך לעשות שיהיו מלעיגים חס-ושלום, ואדרבה, צריך לעשות כל מה שאפשר שלא יהיו מלעיגים, וביחד עם זה צריך להיות כל התוקף והשטארקייט [=והחוזק], בפרט בקשר לאלו שרק תואנה הם מבקשים".

תפילין דרבינו תם לפוסק הגדול

בספר 'אגרות-משה' כרך ד סימן ט' פורסמה איגרתו של הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין ע"ה אל הרבי ובה מעיד על רצונו להניח תפילין דרבינו תם על-פי התעוררות מהרבי:

"בע"ה עש"ק שקלים תש"מ

מע"כ הוד כ"ק הגאון הצדיק מוהרמ"מ שליט"א שניאורסון האדמו"ר מליובאוויטש,

שלום וברכה  לעולם.

כאשר הודיעו לי בדבר שהוד כ"ק גאונו מתעניין בדבר קיום מצוות תפילין אליבא דר"ת דעלי... ועתה כאשר הודיעו לי בשם כ"ק הוד גאונו שליט"א שיש סופר מובהק אצלו שנכון לשולחו אליי ולצוותו שיכתוב עבורי פרשיות דתפילין דר"ת כרצוני, הוא דבר גדול  מאוד... והנני גומר בברכה שנזכה בקרוב לביאת הגואל אשר מצפים אנחנו תמיד.

מוקירו מאוד, משה פיינשטיין

מידה כנגד מידה

לאיגרת זו שיגר הרבי מכתב תשובה, שנדפס בספר 'שמן ששון מחבריך' (הנמצא בדפוס), ופורסם לראשונה ע"י הרש"ד שי' וולפא. מפאת ייחודו אנו מביאים אותו כמות שהוא:

ב"ה. יום ד', ג' אדר ה'תש"מ

ברוקלין נ.י.

הרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ צנמ"ס באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ורב פעלים וכו' הרר"מ שליט"א

אחדש"ת!

זה עתה קיבלתי שני מכתבי כבוד תורתו (מזך שבט ומערב שבת-קודש שקלים) ומקדימין בזריזות להודות ולברך על הברכות והאיחולים וכו'.  ובעיקר אשר כמקרא מלא שדיבר הכתוב: ואברכה מברכיך - הקב"ה בברכתו ותוספתו שהיא מרובה על העיקר (דב"ר פ"א י"ג) ובברכות (נה,א) - שיאריך ימים ושנים טובות.

ובפרט שצירף כת"ר להנ"ל שו"ת שקלא וטריא בכמה עניינים בתפילין ומסקנא בזה בהנוגע למעשה רב בתפילין (דרבינו תם).

והרי במידתו של הקב"ה שהיא במידה שאדם מודד (אלא שכמה פעמים ככה), שעל-פי זה (תוספת ב)המניח תפילין (מוסיפה בהשכר של) מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו גו' ותחלימני (בבריאות) ותחייני (מנחות מד, סע"א)

ובמיוחד בנוגע ל(זרוע כנגד ה)לב ול(ראש כנגד ה)מוח - חב"ד בתורתנו הקדושה ועד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

בכבוד ובהוקרה ובברכה רבה

במה שכתב כת"ר בשו"ע אדה"ז סל"ב קו"א סקי"ב - העיר בזה בס' קונטרס-השולחן (להרב נאה - שחקר ויגע הרבה בשו"ע אדה"ז ובפרט - בנוגע איך שנהגו בפועל וכו') במילתא דמסתבר ומתקבל ד"כיוון שנדפס בתוך השו"ע על-ידי בני רבינו ז"ל אין לפקפק כלל בדברי הכותב וכן נוהגין" - ומציין שם לכמה מקומות "שחזר בו" אדה"ז, ומצו"ב העתק הע' (בפוטו).

ויש להוסיף עליהם השינויים שבסידורו (שחיבר לעת זקנותו) לגבי השו"ע - ובכ"ז משנתו (בהשו"ע) לא זזה ממקומה, אף שהשו"ע נדפס כו"כ שנים לאחרי הדפסת הסידור, ונדפס ע"י "הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" - ורק במקומות ספורים מפורש טעם  החזרה.

ומה שכתב בקונטרס-אחרון שם, "ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו שהנהיג כו'" ולא כתב "לבניו ותלמידיו" או כיוצא בזה - יש לומר שהכוונה ללמד ההלכה בהדגשה ש"אמרו לו הלכה למעשה" (בב"ב קל,ב) וגם "הנהיג" עשה מעשה אצל הסופרים.

ואני כתבתי בחפזי ואת כת"ר הסליחה.

א גוט ווארט!

באחת מסעודות החג בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ - במחיצת הרבי - אמר הגה"ח הרב שמואל לויטין: "כל יהודי אומר את התפילה 'אל תשליכנו מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממנו' - הרי מכאן ראיה שלכל יהודי יש רוח-הקודש".

תגובת הרבי היתה: "ס'איז א גוט ווארט" [=זוהי אימרה נאה]!

'יחידות' לתלמיד וחתן

להלן ניצוצות סביב שתי 'יחידויות' להן זכה הרה"ח ר' יעקב-יהודה וויזנער מווינה-אוסטריה.

הוא מספר: "בכ"ו באדר תשל"ב נכנסתי לראשונה ל'יחידות' עם הרבי. באותה הזדמנות אמר לי הרבי: '...עניינו של בחור [ישיבה] זה לשבת וללמוד, ושלא יעניין אותך מה שהולך מסביב'.

"בז' בתשרי תשל"ד נכנסתי שוב ל'יחידות' והפעם בתור חתן. יום קודם לכן (בהתוועדות לרגל ו' בתשרי) הורה הרבי שהנכנסים ל'יחידות' ייכנסו עם פתקים קצרים, ומי שיש לו עניין ארוך, שימסור זאת באמצעות ה'מזכירות' או שיתן ב'יחידות' וייענה בבוא הזמן.

"היות והייתי חתן היתה לי מגילה שלמה מוכנה. שמתי במעטפה ונכנסתי עם פתק קטן שבו רשמתי את שמי ושם הכלה, שמות בני המשפחה ותאריך החתונה. הוספתי בפתק קטן שבמעטפה המצורפת יש עניינים נוספים שהצטברו אצלי, תוך ציפייה לתשובה עליהם - לכשיתאפשר לרבי (אחריי בתור היה הפרופ' ירמיהו ברנובר). נתתי לרבי את שני הפתקים. הרבי קרא את הפתק הקטן ועל הגדול עשה תנועה של התלבטות בידיו הק' (כחוכך בדעתו אם לקוראו עתה או במועד אחר). לבסוף הואיל הרבי לקרוא גם את הפתק הגדול וענה לי על כל השאלות.

"בין השאר - במענה לשאלתי על מקום קביעת המגורים השיב הרבי: 'לא במקום מגורי שני ההורים'. לגבי תאריך והחתונה שנקבעה לחודש כסלו אמר הרבי: 'הרבה חתונות חסידיות היו בכסלו. וגם אני התחתנתי בכסלו'.

"כשיצאתי מה'יחידות' וכבר עמדתי בדלת, הרבי אמר לי: 'אתה שומע? זה הזמן שהניצוץ קרוב למאור, אז תהיה בשמחה'".

 (מרשימות הרה"ת ר' יצחק-יהודא שיחי' רוזן, לוד).

ממעייני החסידות

פרשת חוקת

זאת חוקת התורה (יט,ב)

מי יתן טהור מטמא... לא יחידו של עולם (במדב"ר)

מבואר בחסידות ש"יחידו של עולם" היינו ספירת הכתר, וכדי להפוך את הטמא (טמא מת) לטהור יש צורך בגילוי והמשכה מבחינה נעלית זו דווקא.

על כך יש להוסיף: עבודת הפרה מחייבת יציאה אל מחוץ למחנה והתעסקות עם בהמה, כאשר המתעסק עצמו נטמא על-ידי כך, וכל זאת כדי לטהר יהודי אחר מטומאתו. דווקא עבודה כזאת, המבטאת ביטול על-שכלי, שמקורו ב'יחידה' שבנפש, ממשיכה את בחינת 'יחידו של עולם'.

(ליקוטי-שיחות, כרך ד', עמ' 1056)

* * *

העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים (במדב"ר)

עבודת הפרה ממשיכה גילוי אור נעלה מספירת הכתר (ראה לעיל). השפעת גילוי זה על האדם הטמא היא חיובית, והוא מיטהר; אך האיש הטהור, שאינו זקוק לגילוי זה, נופל ממדרגתו ונטמא. על-דרך סם של רפואה, שמרפא את החולה אך מזיק לאיש הבריא.

(אור-התורה, במדבר עמ' תשעז)

זאת התורה אדם (יט,יד)

"אדם" - א' דם.

"זאת התורה אדם" - התורה נמשלה לדם. כשם שהדם הוא חיות האברים, כך גם התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיות בקיום המצוות.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' יג)

ותמת שם מרים (כ,א)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (רש"י)

מדוע נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ולא לפרשת חטאת?

אלא: החטאת אינה מכפרת אלא על שגגות, שסיבתן היא התגברות הנפש-הבהמית, ששורשה מקליפת נוגה, אך אין היא מכפרת על הזדונות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי. ואילו פרה אדומה מטהרת טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה, הקשורה לשלוש קליפות הטמאות; וכמו כן בעת פטירת הצדיק מאיר חסד ה' לכפר על עוון הדור, לרבות הזדונות.

(תניא איגרת-הקודש סימן כח)

פרקי אבות

עשרה ניסים נעשו לאבותינו

עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש-ברוך-הוא על המצריים במצרים ועשר על הים. עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את הקדוש-ברוך-הוא במדבר, שנאמר, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (פרק ה,ד)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים, שניצולו מעשר מכות, וכולם היו במצרים ולא בישראל. ועשרה על הים, א' - וייבקעו המים; ב' - שנעשה הים כמין אוהל, ונכנסו ישראל לתוכו דכתיב [חבקוק ג'] "נקבת במטיו ראש פרזיו"; ג' - שנעשה קרקעית הים יבש בלא חומר וטיט דכתיב (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה"; ד' - שקרקעית הים שדרכו בו המצריים שהיו רודפים אחרי ישראל, נתלחלח ונעשה חומר וטיט, דכתיב (חבקוק ג') "חומר מים רבים"; ה' - שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כעין לבנים ואבני הבניין מסודרים זה אצל זה כדכתיב (תהילים עד) "אתה פוררת בעזך ים", שנעשה כעין פרורים; ו' - שנתקשו המים הנקפאים ונעשו קשים כסלעים, כדכתיב (שם), "שיברת ראשי תנינים על המים", והמצריים נקראו תנינים; ז' - שגזר הים לי"ב גזרים כדי שיעברו כל שבט ושבט בדרך אחד לבדו, והיינו דכתיב (שם קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים"; ח' - שקפאו הים כספיר, ושוהם, וזכוכית, כדי שיראו השבטים אלו את אלו, שעמוד האש היה מאיר להם, וזהו שנאמר (שם יח), "חשכת מים עבי שחקים", כלומר, קיבוץ המים היה כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר; ט' - שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים שהיו שותים אותם, וזהו שנאמר "נוזלים"; י' - שלאחר ששתו מהם מה שרצו, הנותרים מהם היו נקפאים ונעשים ערימות, דכתיב (שמות טו), "נערמו מים ניצבו כמו נד נוזלים".

פירש כ"ק אדמו"ר:

"עשרה ניסים נעשו לאבותינו במצרים" - ההוראה מזה במילי דחסידותא:

כשם שלאבותינו גם בהיותם בגלות מצרים נעשו ניסים, והיינו שהיו מעל ומעבר לחוקי הטבע, וידעו שהם עבדים להקב"ה בלבד, כך צריכה להיות הנהגתו של כל יהודי, גם בזמן הגלות: עליו לדעת שהוא עבדו של הקב"ה ואינו נכנע וכפוף לדבר אחר מלבדו. והנהגתו העל-טבעית היא בכל עשר כוחות נפשו, בחינת "עשרה ניסים".

וצריך ביאור: מה הקשר בין ניסיונות אלו לניסים ולמכות במצרים ושעל הים? והרי לכאורה הם עניינים שונים, הן בזמן, הן במקום והן בתוכן המאורע?

והביאור: מבואר בחסידות, שגם אחרי יציאת מצרים כפשוטה (והניסים והמכות שבמצרים ושעל הים) לא נשלמה עדיין היציאה הרוחנית מהמצרים וגבולים דמצרים. רק לאחר המסעות במדבר נשלמה יציאה זו והיו ישראל ראויים להיכנס ל"ארץ טובה ורחבה".

זהו הקשר בין הניסים והמכות שבמצרים ועל הים לניסיונות שניסו ישראל את הקב"ה במדבר: בתחילת משנתנו תיאר התנא אופן היחס והקשר בין הקב"ה וישראל בשעת יציאת מצרים, ולכן ממשיך התנא בתיאור זה גם בהליכתם במדבר, שהיה השלב הסופי של יציאת מצרים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה ה'תשל"ו - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

פסקי רבינו הזקן ופסקי ה'צמח-צדק', נישוק מזוזה

פסקי רבינו הזקן ופסקי ה'צמח-צדק'

הרב יוסף-שמחה גינזבורג הפנה אל הרב יקותיאל פרקש, מו"ץ בעיה"ק ירושלים ת"ו, את השאלה הבאה:

יש לברר איך עלינו לפסוק למעשה [אם יש בזה מסורת הוראה ברורה, או מענה הרבי וכו'] בקשר לפסקי הצמח-צדק במקום שחולק על אדה"ז* (כגון לעניין איטר בתפילין, שלשו"ע אדה"ז (כז,ט) הכתיבה קובעת, ואילו לצמח-צדק (בשו"ת או"ח סי' ה-ז, כולל פסיקה למעשה) העיקר אינו כן, אלא שהצמח-צדק אינו מזכירו כלל, אף שבשו"ת דברי-נחמיה (חאו"ח סי' יא) הזכיר לפני הצמח-צדק את פסק אדה"ז בזה).

ולכאורה יש כיו"ב בשו"ת חאו"ח סי' סז (וסיום התשובה בסי' קיב במהדורת תשנ"ד, ולפנ"ז בשער המילואים ח"ד סי' יח, שהכריע לעניין נר חנוכה דלא כמ"ש בסידור אדה"ז [ללא הזכרתו] אלא להתחיל מימין לשמאל, אלא שסיים שגם הנוהג אחרת לא משתבש, עיי"ש. וכן בברכת כהנים (בחידושים על הש"ס סט,ב, דלא כמ"ש אדה"ז בסי' קכח ס"ו, אלא) להסתובב ממזרח למערב דרך שמאל-צפון). - אלא שסגנון תשובה זו הוא כדיון בדרך שקלא-וטריא ולא כתשובה הלכה-למעשה**. ולמעשה נהוג בשני העניינים כדעת אדה"ז, ורק ב'בואי בשלום' (כמ"ש בשיחת י"ב תמוז תשכ"ג ס"ט, שיחות קודש עמ' 352) ובהגבהת התורה נוהגים כהצמח-צדק, וראה מש"כ ע"ז הרה"ג הרה"ח רש"ב שי' לוין ב'התקשרות' גיליון רדע עמ' 18.

לכאורה, כאשר הצמח-צדק פוסק כן למעשה, הרי זה כמו 'משנה אחרונה' של אדה"ז עצמו (שוודאי לא עשה כן "כתלמיד במקום הרב", אלא שבזה צ"ל "הלכה כבתראי", ראה 'קיצור בהנהגת הוראת איסור והיתר' בש"ך יו"ד סו"ס רמב אות ח), ובפרט במקום שמזכיר במפורש את הפסק שחולק עליו ואומר ש"ניתנה רשות" לחלוק, כמו בשו"ת או"ח סי' ח"י (תיקון כ' פשוטה בתפילין שעשאה בריבוע, ע"י הוספת דיו או אפילו ע"י גרירה. וראה בהערות במהדורת תשנ"ד שהורה כן למעשה, וכן בכל המקרים הנזכרים בהערה (*). וכמדומני שראיתי פעם בקשר לשמות גיטין שהיו מחמירים כתרווייהו. ואולי יש ע"ז בס' 'גט למעשה' דהרב פרלוב ז"ל, ואינו תח"י).

כבר כתבתי ב'התקשרות' מה ששמעתי מהגרש"ז גרליק ז"ל בעניין איטר - כתיבה וכוח - שאנ"ש נהגו בזה כשו"ע אדה"ז ולא כהצמח-צדק. ואולי כיוון שכאן הוא המקום היחיד שמצאתי לע"ע שבו חולק הצמח-צדק על אדה"ז כפסק הלכה למעשה ואעפ"כ לא הביאו, שמא יש בכך רמז שלא לפסוק כמוהו לדורות.

ואגב: למיטב ידיעתי, רבני אנ"ש בימינו אינם פוסקים כהצמח-צדק לא רק נגד אדה"ז, אלא גם (על פסקו בשו"ת או"ח סי' יז) בעניין הוספת ראש לאותיות (א,ט,ע,צ,ש) בתפילין, שהם פוסלים תיקון בזה כדעת הפרמ"ג ומנהג רוב המו"צים בזה (ראה מאמרי 'נשא את ראש', בקובץ אהלי-שם ח"ז עמ' קנט), אף שכתב הצמח-צדק (שם, וראה גם בשו"ת יו"ד סו"ס ריד), שאין להחמיר בזה ולהביא את הפרשיות לידי גניזה. ואולי זה משרידי העבר, שבו הרבה רבנים לא הקפידו גם על דברים המפורשים בשו"ע רבינו (כמו אופן חישוב וסת ההפלגות). ולהעיר מדברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב להמו"ץ דליובאוויטש, שהרבנים מהמתנגדים (!) המתירים אווזות עם חרטום שחור, דלא כהצמח-צדק, הם "טועים בדבר משנה" (רשימות הרב"ש עמ' קז. וצ"ע, שהרי הצמח-צדק עצמו בשו"ת יו"ד סו"ס ס' מתיר במקום שנהגו לאוכלם. ואולי נפלה שם איזו טעות ברשימה. ובלקוטי-סיפורים עמ' רמז מובא ביטוי כזה בשמו רק בקשר לרב חסידי).

מענה

בעניין האיטר והכתיבה - הרה"ח  המשפיע ר' מנחם זאב שי' גרינגלאס כבר הציג שאלה זו לפני גדולי רבני אנ"ש, ונדפסה השקלא-וטריא בזה בקובץ יגדיל תורה נ.י. (חוברת לח, עמ' לו ואילך). בין השאר עונים שם: הגרש"ז גרליק ז"ל [שהזכיר בתשובתו את הנהגת אנ"ש הנ"ל], הגר"י לנדא ז"ל [ומעניינת מאד גישתו להבנת דברי הצמח-צדק, שלענ"ד קשה להכניסה בסתימת דברי הצמח-צדק], הגרח"מ פערלאוו ז"ל [וגם הוא כותב את האופן שלדעתו מדבר בו הצמח-צדק], ויבלח"ט הג"ר הלל שי' פעווזנער.

כדמות ראיה לעצם השאלה, ניתן אולי להביא מדברי הרבי נשיא דורנו (אגרות קודש כרך ח סוף עמ' צד. נעתק בשערי הל' ומנהג או"ח ח"א ר"ס מה) שם מתייחס הרבי לדברי הכותב, שרצה להכריע מקושיית הצמח-צדק על אדה"ז, וללמוד ממנה שיש לפסוק שלא כפי שכתב אדה"ז. והרבי משיבו: "... אף שהוראה מפורשת לחלק בזה לא שמעתי, אבל לדעתי פשוט שמפני 'צריך עיון' אין לשנות את הפסק". ובשולי הגיליון מוסיף הרבי: "ובמקום שחולק על הפסק כותב ברור יותר על-דבר-זה".

מכלל דבריו ניתן לכאורה להבין, שכאשר לא מדובר רק ב'צריך עיון' בלבד, אלא אכן "כותב ברור יותר" וכו' - הרי שאכן יש "לשנות הפסק". אלא שלאידך גיסא, מהדוגמא שמביא להלן שם (עמ' צה) לאופן שבו מגלה הצמח-צדק דעתו "על-דרך מה שכתב בפסקי דינים בסופו... בעניין ברכת שהחיינו בברכת המגילה בפורים ביום, וז"ל: "והגם שנראה לי וכו', מכל מקום תורה היא כו'..." - מכלל דברים אלו ניתן אולי להבין, שהמדובר לפסוק כהצמח-צדק דלא כאדה"ז הוא באופן כזה, כלומר רק כאשר מביא את דברי זקנו ונחלק עליו. ועדיין צריך עיון ובירור.

ובמה שהבאת סברא אודות דברי הצמח-צדק במקומות שאינו מביא כלל את דברי אדה"ז, כאשר דבריו אינם תואמים את דברי אדה"ז - גם אני השתמשתי בסברא זו בספריי, לפי שכידוע נדפסו כתבי הצמח-צדק אחר הסתלקותו מתוך כת"י שונים שלא הכינם כלל לדפוס וכו', וכידוע גם שהתחיל לכתוב חידושי-תורה עוד בילדותו, כמסופר בכמה מקומות בדברי רבותינו נשיאינו. ובפרט שרוב חלקי שו"ע רבינו הזקן נדפסו כאשר הצמח-צדק היה כבר בגיל מבוגר. ולכן ייתכן בהחלט ואף סביר מאד, שחלק מחידושיו נכתבו בטרם היו למראה עיניו דברי אדה"ז באותו נושא. ובזה ניתן ליישב את סתירת פסקיו, שבמקום אחד פוסק שלא כשו"ע רבינו ובמקום אחר פוסק כדעת אדה"ז (ראה לדוגמא בספרי 'טהרה כהלכה' פ"א הע' 1 ובביאורים אות א, וכן פ"ב הערה 39 ועוד).

 

                                                 הרב יקותיאל פרקש, מו"ץ בעיה"ק ירושלים ת"ו

הערות לשאלה

*) מקומות נוספים שמצאתי ע"ע: פסקי דינים עמ' 814 (וכן הנהיג למעשה החל משנת תרכ"ה, כמו שהעתיק בהערות המו"ל שם מכת"י וכ"כ בשער הכולל פמ"ז ס"ב, וכן הורה הרבי בס' המנהגים עמ' 73, לברך 'שהחיינו' בקריאת המגילה בפורים בשחרית, בניגוד לפסק אדה"ז בסידורו). שו"ת הצמח-צדק חיו"ד סו"ס קב (פוסק בדיעבד לגבות בשטר עיסקא שנכתב בו ש"אם יומשך הזמן - יומשך העיסקא". אף שדן שם מה דעת אדה"ז בדיעבד). סי' רכט (פוסק להקל בספק-בכור שהוטל בו מום באופן שלאדה"ז אינו מום). אה"ע ח"ב סי' רנב (מכשיר בדיעבד גט שנכתב בו שם העיר 'מסטיסלאוו', שלא כדעת אדה"ז). ומכ"ק אדמו"ר מהר"ש, בהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור (בסידור תורה אור תשמ"ז עמ' 485 - כריכת הרצועה בתש"י על הפרק התחתון, האמצעי ושוב התחתון, וכן בס' המנהגים עמ' 4, בניגוד למש"כ בסידור הל' תפילין ד"ה אחר שהניח לעשות קודם כריכה אחת על הפרק האמצעי ואח"כ שתי כריכות על הפרק התחתון. וראה במהדורה החדשה של השו"ע סי' כז סי"ב הע' עה).

 

**) כי יש כו"כ מקומות שחולק, אבל בדרך שקלא-וטריא בלבד, כגון בקשר למזמור לתורה בערב יוהכ"פ (חידושים על הש"ס רח,ב, בניגוד לשוע"ר נא,א ולסידורו. וראה אג"ק ח"ג עמ' עא); זמן ק"ש ותפילה (חי' לברכות פ"א מ"ב, בניגוד לסידור אדה"ז. וכמפורש באג"ק ח"י עמ' רצד שאי"ז לפס"ד); פאה נכרית (כדמוכח לכאורה מדבריו בחידושים על הש"ס ספ"ג דברכות, שו"ת אה"ע סי' קלט ושער המילואים ח"א סי' מה [=במהדורת תשנ"ד: אה"ע סי' שסג], דלא כמ"ש בשו"ע אדה"ז או"ח עה,ד - הערות הת' ואנ"ש 770 גיליון רנח עמ' 49); וגם מש"כ שאין ספק שלסעודת שבת צ"ל פת דווקא ולא סגי במזונות (פסקי דינים, חידושים על רבינו ירוחם, שנז,ג, בניגוד לדעת אדה"ז בסוף ימיו שבמעין ג' סגי, ראה שו"ע סי' קפח ס"י ובהגהה שם, במהדורה החדשה הע' פב), כבר כ' בקיצור הל' שבת, מילואים עמ' עב הע' 8, שצ"ע אם נכתב להורות הלכה למעשה, ושכ"מ קצת בלקוטי שיחות חט"ז עמ' 184 הע' 17, וכן העיר שם שלא הזכיר את דברי אדה"ז בזה, ושיער שאולי כתב זאת קודם שחזר בו רבינו בסוף ימיו, או קודם שנודע לו הדבר.

 

נישוק המזוזה

בשו"ע יו"ד סי' רפה ס"ב בהג"ה איתא: "יש אומרים, כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה (מהרי"ל שם [ליקוטים שבסופו אות צא ממהר"ש, בהוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ד], ומוכח בעבודה-זרה דף יא [שם צויין גם למנחות לג,ב]) ויאמר ה' ישמר צאתי וגו' (במדרש [ע"פ תהילים קכא,ח. אמירה זו הובאה בשם מהרי"ל גם בס' יוסף-אומץ סי' תנד, עיי"ש - הערת המו"ל שם. וראה זוהר ח"ג רסו,ב]) וכן כשייכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה". ובקיצור שו"ע (סי' עא ס"ד) הביא ש"קודם שילך למיטתו, ילך אל המזוזה ויניח אצבעותיו עליה, ויאמר "ה' שומרי...".

ובברכי-יוסף שם הביא (מס' מצת שמורים) בשם האר"י דיניח אצבעו הנקראת אמה על ש-ד-י וינשקנו, ויאמר וכו'. הובא גם בחיי-אדם כלל טו ס"א ועוד אחרונים. וראה הנלקט בעניין זה [כולל משמעות נשיקת היד שנגעה בס"ת תפילין ומזוזה] בס' שכל-טוב לשו"ע שם אות מה. ובדברי רבותינו נשיאינו מובא, שמנהג ישראל להגביה את הטף פעמיים ביום לנשק את המזוזה, וכשגדלים הם עושים זאת בעצמם (ליקוטי-דיבורים ח"ד עמ' 1189, ובתרגום ללה"ק ח"ג-ד עמ' 784. ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 89. 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז, בלתי מוגה, ח"ב עמ' 647).

איזה מזוזות מנשקים? הרה"ח ר' משה לברטוב סיפר שכאשר שימש משגיח רוחני בישיבה שהיתה בעיר פיטסבורג, היה שם בחור אחד שהיה מנשק את כל המזוזות בבית בהיכנסו וביציאתו. הרבנית פויזנער ע"ה (שהיתה לאחיעזר לבעלה הרב שלום ע"ה בניהול הישיבה) שאלה את הרבי בעת ה'יחידות' אודות זה. והרבי אמר לה ש"צריכים לנשק רק את המזוזה שעל דלת פתח החיצון".

וצריך עיון דיוק הדברים, כיוון שהרבי עצמו הניח ידו הק' (לפעמים יד שמאל, ולפעמים יד ימין) בלבד ולא נישק המזוזות. ואת זאת גופא עשה הרבי לא רק על המזוזה הראשית, אלא בכמה וכמה מזוזות בתוך בית-חיינו. וע"ע. והרה"ח רי"ל שי' גרונר הגיב על האמור: "כך ראינו כמעט בכל פעם שנכנס או יצא מאיזה חדר שיהיה, ותמיד היה מוקשה לי מה שסיפרה הנ"ל".

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב דעומר

תגובות והערות

קציצת ציפורניים, הפסקה באמצע שמו"ת, ניגונים בתפילה ודיוק בעובדות

קציצת הציפורניים בערב שבת ויום-טוב

בקשר לנכתב ב'התקשרות' (גיליון תסב, ב'לוח השבוע') בעניין: קציצת הציפורניים בערב יום-טוב שחל ביום ה'. ונכתב שם "הנזהרין שלא לקצץ ציפורניים ביום חמישי גם אם הוא ערב יו"ט, יעשו זאת היום". הנה, לכאורה, אין עניין להקדים ולקוצצן ביום ד' והוא על-פי מה שיתבאר לקמן.

דהנה כתב אדמו"ר הזקן (בסימן ר"ס ס"ב) "ויש מקפידין שלא ליטול ציפורניים ביום ה' מפני שהציפורניים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגילוחן ואינם רוצים שיהיה זה בשבת", עכ"ל.

לא נתבאר כאן מהו הטעם לאסור בזה שמתחיל לגדול בשבת, ואפשר לומר בזה שני טעמים:

א) דזה שמתחיל לצמוח בשבת זהו כעין מלאכה שמתחילה להיעשות בשבת (וטעם זה מובא בפסקי תשובות שם הערה 10 בשם הט"ז. וצריך עיון על זה דהרי הפרמ"ג במשב"ז מביא הט"ז ולומד בו כטעם ב' וכדלקמן).

ב) ש"כיוון שקוצצין להסיר המותרות, אין זה מכבוד שבת ששוב באותו יום יתחילו לצמוח המותרות" (מחצה"ש שם).

והנה על-פי טעם הב' כתב הפרמ"ג (מ"ז סק"א) בשם הא"ר שכל-שכן שאין לקצוץ בימים שלפני זה, כיוון שכל-שכן שאין זה מכבוד השבת אם יתחיל לצמוח לפני השבת.

ועל-פי כל זה יש לדון בקשר לשאלה - מה הדין כשערב יום-טוב חל ביום ה'; האם יש לקצוץ הציפורניים ביום ה' או שיש עניין לקצוץ ביום ד'. ועל-פי הנ"ל נראה, שלפי טעם הב' ודאי שאין עניין לקצוץ ביום ד', ואדרבה זה יותר גרוע. ואולם אפילו לטעם הא' נראה לומר שאין עניין לקצוץ ביום ד' כיוון שנוסף על זה שטעם זה דחוק (וכמו שהקשה כאן הערוה"ש), הנה על-ידי זה שיקדים את זמן קציצת הציפורניים מחסיר מכבוד השבת שאינו קוצץ מה שיותר סמוך לשבת, וכמו שכתב אדמו"ר הזקן שם ש"מצווה לגלח הציפורניים בכל ערב שבת... יש נזהרין שלא לקצוץ אלא בערב שבת וערב יום-טוב (ולא כתב שאם זה ערב יום-טוב של גלויות שיקצוץ יום קודם) אבל בשאר הימים אין קוצצין כלל" עכ"ל. וכל זה הוא גם בערב יום-טוב כמו שכתוב בסי' תקכ"ט ס"ב).

ויש לומר שעניין זה הוא על-דרך מה שאדמו"ר הזקן השמיט האיסור שמובא בכמה פוסקים לקצוץ הציפורניים כשיום ו' חל בראש-חודש (למרות צוואת ר"י החסיד שלא לקצוץ בראש-חודש), כיוון שמצווה לקצוץ דווקא מה שיותר סמוך לשבת, ולכן גם אין צריך להקדים ליום ד' כשראש-חודש חל ביום ו' (וראה בכל זה בקיצור הלכות משו"ע אדה"ז הוספות לסי' רס' ובהערות צפת גיליון מד).

ועוד יש לומר שעל-פי מה שכתבו הפוסקים (ראה בכ"ז בשש"כ פמ"ב הערה ק"ס ובפסקי תשובות סר"ס אות ג', שו"ת 'אז נדברו' חי"ב ס"ד, 'ילקוט יוסף' סר"ס סוס"ק י"א) שאם ישנה סיבה כלשהי שלא יוכל לקצוץ הציפורניים ביום ו' (שלא יהיה לו זמן או שיום ו' הוא ראש-חודש) יכול להקדים ולקצוץ ביום ה', אם-כן, כל-שכן כאן שיום ו' הוא יום-טוב, ודאי שיכול לקצוץ הציפורניים ביום ה' ועדיין צריך עיון בכל זה למעשה.

שבתי פרידמן, עיה"ק צפת

הפסקה באמצע שמו"ת

לא הבנתי מה שנכתב ב'התקשרות' שאדה"ז אינו מביא בשולחן-ערוך שלא להפסיק באמצע שניים מקרא ואחד תרגום. ומהו זה שנאמר בסי' רפה ס"ו: "לגמור כל הפרשה שמו"ת ערב שבת... ושלא להפסיק כלל באמצע שמו"ת אפילו בדיבור".

בליקוטי סיפורים לרח"מ פרלוב (עמ' שמ) מובא על דבר ר"א מזעמבין, שאם נאלץ להפסיק - היה מתחיל שוב מההתחלה.

ובמקום אחר מובא בשם רש"ג, שבאמירה ללא הפסק הוא עניין אחר לגמרי, כמו "אור העולה על כולנה" כשמצטרפות אותיות לתיבה שלימה, מה שאין כן כשכל אות עומדת בפני-עצמה.

 

הרב יהושע מונדשיין, ירושלים

ניגונים בתפילה

בגיליון תנט עמ' 17 נכתב בהערת המערכת (***) שכאשר התפלל הרבי בעצמו לפני התיבה "שר ניגונים ב'לכה דודי' וב'א-ל אדון' רק לפעמים..." - הדברים נכתבו "מפי השמועה".

רבים העירו, שאיש אינו זוכר שהרבי ניגן אי-פעם ניגונים ב'לכה דודי', אך ב'א-ל אדון' זוכרים שהיו פעמים שניגן.

דיוק בעובדות

בדבר ההקפדה "לעגל פינות" בשמיכות, נדפס בגיליון תסא עמ' 17 שהקפיד ע"ז ר' אליעזר קפלן בישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש, וצ"ל: ר' אליעזר צ'עצ'ערסקער (שם משפחתו: דוואסקין); ולא היה זה בליובאוויטש עצמה, אלא באחד הסניפים שלה.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)