דברי הרבי הפתיעו את הבחור הצעיר. בליבו ציפה לתשובה אחרת לגמרי, וכך חשבו גם בני משפחתו, אך עם עצתו של הרבי אין מתווכחים.
פרץ חן היה נין ונכד למשפחת רבנים מכובדת וידועה בין חסידי חב"ד. הוא התגורר בקרבת העיר הומיל שברוסיה. בהגיעו לגיל גיוס נדרש להתגייס לצבא הרוסי. שני אחיו הגדולים למדו אז בישיבת 'תומכי-תמימים' המפורסמת, ואף קיבלו פטור מהגיוס. לעומתם, הוא נאלץ להישאר בבית ולסייע לאביו בעול הפרנסה.
גיוס של יהודים שומרי תורה ומצוות לצבא הרוסי היה דבר קשה ביותר. מחנות הצבא לא סיפקו תנאים מינימליים בעבור יהודי המבקש לשמור על אורחות דתו. גם חייו של חייל יהודי לא נחשבו בעיני המפקדים, ולא אחת נשלחו יהודים למשימות מסוכנות והרפתקניות. לכן השתדלו היהודים לעשות הכול כדי לקבל פטור מהשירות הצבאי.
בני משפחתו של פרץ היו סבורים כי לא כדאי להתייצב בלשכת הגיוס בעיר הגדולה הומיל, אלא הסיכויים להשתחרר גדולים יותר בעיר מרוחקת יותר. בהומיל נערכות בדיקות קפדניות ביותר, והמפקדים והרופאים מקשיחים את עמדותיהם בכל ניסיון לקבל פטור מהשירות.
אולם המשפחה החליטה כי פרץ ייסע לליובאוויטש, ייכנס ל'יחידות' אל הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער), וישאל באיזו עיר כדאי להתייצב.
הרבי קרא את הפתק של פרץ, שבו שטח את כל הנימוקים מדוע לא כדאי להתייצב בעיר הומיל, וענה: "לדעתי כדאי שתלך ללשכה בעיר הומיל, וה' יהיה בעזרך!".
הבחור יצא מופתע מחדר הרבי ומיהר לחזור לביתו. אחדים מבני המשפחה התקשו לקבל את הדברים, ועדיין גרסו כי מוטב יעשה אם יֵלך למקום אחר.
לפרץ עצמו לא היה כל ספק. הוא בטח בדברי-קודשו של הרבי, וכבר החל להתכונן לקראת ההתייצבות. מכיוון שמועד התייצבותו נקבע ליום השבת, יצר קשר עם מכר רחוק, יהודי מפולין שהתגורר בעיר הומיל, וביקש להתארח אצלו באותם ימים. עד מהרה התקבלה תשובתו החיובית, ופרץ יצא לדרך.
יום השבת הגיע. פרץ השכים קום. הוא תכנן להתפלל מוקדם, כדי לגשת מיד ללשכת הגיוס, אולם מארחו עצר בו. "לאן אתה ממהר? הלוא שבת היום! שבת היא יום מנוחה ואין ממהרים בה. הבה נלך לבית-הכנסת להתפלל, אחר-כך נאכל סעודת שבת, ולאחר מכן אצעד עמך ללשכה", אמר.
מפני כבודו של המארח, אך בחשש כבד, קיבל פרץ את דבריו, והלך עמו לבית-הכנסת. לאחר מכן, כאשר ישבו לסעודת השבת, היה פרץ מכוּוץ ומתוח מפני הצפוי לו אם יאחר. מועמד לגיוס שלא התייצב בזמן היה צפוי לעונש חמור.
לעומתו, בעל-הבית היה רגוע ביותר. הוא הגיש לפרץ מנה אחר מנה, ובכל פעם הדגיש שוב באוזניו, כי שבת היא יום מנוחה ואין למהר בה. בין המנות שזר דברי תורה וזמירות שבת, ולא חיסר דבר משלמותו של שולחן השבת.
סוף-סוף, בשעת צהריים מאוחרת, סיים בעל-הבית את הסעודה, קרא לפרץ ואמר: "נו, עכשיו כבר הגיעה העת ללכת להתייצב. הבה נלך". הוא חבש את כובעו ומעילו ויצא עם פרץ.
פרץ נתקל בדלת סגורה וליבו החסיר פעימה, אולם לשמחתו פתח השומר את הדלת והוא חמק פנימה. זומנה לו קבלת-פנים מאיימת מצד מפקדי הלשכה והרופאים. הללו הרעימו עליו בקולם: "מדוע באת עכשיו?! לא יכולת לבוא מוקדם יותר?! היום כבר סיימנו את העבודה ואנו בדרכנו לצאת, ומה נעשה איתך עכשיו?". עוד מנת קללות וגידופים הומטרה על ראש הבחור, והוא עמד בראש מורכן ולא ענה דבר. הוא העמיד פני תם וקיווה לטוב.
הרופאים והמפקדים החליפו ביניהם מבטים רבי-משמעות. הבדיקות הרפואיות אורכות זמן רב. לאחר יום עבודה מייגע, כשכבר עמדו לצאת, פתאום בא הבחור הזה ומשבש את תכניותיהם. הכול ביקשו לחזור לבתיהם בהקדם.
בעוד הנער עומד וממתין החלו אנשי הלשכה לשוחח ביניהם. אחד הרופאים פנה אל המפקדים הממונים עליו ואמר: "הביטו בנער הצנום הזה. איזה חייל כבר יוכל להיות ממנו?! הוא גם אדוק בדתו, ולא ירצה לאכול ממטבח המחנה, ואז יהיה כחוש עוד יותר. חבל לבזבז את זמננו על לא-יוצלח זה".
חבריו של הרופא החזיקו-החרו אחריו וחזרו על דעתם שהבחור הזה אינו ראוי לשירות צבאי. המפקד, שגם הוא השתוקק לשוב לביתו, שוכנע במהירות. "אם-כן, עִרכו לו בדיקה מהירה ואנחנו נאשר זאת", פסק.
לא עברו דקות רבות מאז שנכנס פרץ חן ללשכת הגיוס, וכבר יצא משם ובידו מסמך חתום על היותו פטור משירות צבאי בשל אי-התאמתו לדרישות הצבא.
המארח, שהמתין כל העת בחוץ, שמח מאוד בשמחתו של פרץ, ובשובם הביתה הביע בקול את הרהוריו מה היה קורה לו היה פרץ בא בשעה מוקדמת יותר. פרץ הבין היטב את גודל הנס שנעשה לו, ואז שוב פנה אליו המארח ואמר: "הלוא אמרתי לך ששבת היא יום מנוחה ולא כדאי למהר בה"... (לרגל יום הולדת אדמו"ר הרש"ב בכ' במרחשוון תרכ"א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
