קין והבל, נח, האבות - כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות במשכן ובמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף - לא מושלם! - לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.

בעניין הקרבנות יש מילה החוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה והן בספרי הקבלה. מילה זו היא: 'סוד'. הרמב"ן אומר: "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר מכונה הקרבן: "רזא דקרבנא" (סוד הקרבן). די בכך להמחיש לפנינו את רום-מעלתו של הקרבן.

אש בנפש

בקרבן שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו - בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה רק הבאת הקרבן, אלא גם התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר, שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב, שכל מה שנעשה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן לחילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ועליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.

מבחינה זו קיימת גם בימינו האפשרות להקריב קרבן. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא הפירוש הוא, שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש - עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" - הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לאהבת ה'.

זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן - קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - "בשני יצריך"), שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשה בעת התפילה, שאז מעורר האדם בליבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש זו גם את הנפש הבהמית. משום כך נחשבות התפילות "במקום קרבנות".

החזרת הסדר ששובש

אך הקרבן איננו רק תהליך נפשי או סמלי. המרכיב הגשמי - של הקרבת בהמה או מנחה - חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" - 'לחמו', כביכול, של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" - "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".

הקרבן אף מעורר רצון חדש אצל הקב"ה - "ונרצה לו". כמו-כן אנו רואים שבקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא, שהוא שם-העצם, ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.

כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש נפש רוחנית שמקורה נעלה ביותר. כשאדם נוטל בהמה ומביאה קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, ועל-ידי כך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם כולו בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, אלא שכמה פעמים ככה.

ואכן, הרמב"ם פותח (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים) את הגדרת תפקידו של המשיח במילים אלה: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים... מקריבין קרבנות וכו'". כי חזרתם של הקרבנות היא חלק מרכזי בתיקון העולם כולו בזמן הגאולה.