מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי נחמיה לגבי השיר של יום השבת * מצד התענוג והמקיף הרחוק, המאיר ביום השבת, אין הבדל בין עבר לעתיד, ולכן אפשר לומר שיר על העתיד * מבין שני הפירושים ב'שבת', יקויים הפירוש השני רק לעתיד לבוא, אולם התחלת העניין ישנו כבר עתה על-ידי לימוד החסידות * השמחה מצד הזכות להיות בדור שמסיים את העבודה, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש – איתא בגמרא1 "תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא, בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה2, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים, גדול ה' ומהולל מאד3, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן . . בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת4, ליום שכולו שבת. אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא5), אלא . . בשביעי על שם ששבת".
ולכאורה צריך להבין: טענתו של רבי נחמיה "מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים" (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא) היא טענה חזקה וצודקת, ומהו הטעם של רבי עקיבא שסבירא ליה שבשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת, שזהו על שם להבא, דלא כשאר הפרקים שנאמרים על שם שעבר?
ולאידך גיסא: מהמשך דברי הגמרא אודות המחלוקת של רבי עקיבא ורבי נחמיה, ש"קמיפלגי בדרב קטינא, דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב6 . . אביי אמר תרי חרוב" (רבי נחמיה לית ליה דרב קטינא אלא דאביי, הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו5) – משמע, שגם לדעת ר' נחמיה שסבירא ליה "על שם ששבת", אין זה מפני שצריך להיות על שם העבר דווקא בגלל הסברא "מה ראו לחלק כו'", אלא מפני שלדעתו "ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו", אבל לולי זאת, יכולים שפיר לפרש על שם להבא?
ויש להוסיף בקושיא על הפירוש שקאי על שם להבא, שלכאורה צריך להיות השיר על שם העבר דווקא (לא רק כדי שלא לחלק בין שאר הפרקים, אלא גם) בגלל טעם נוסף – שהרי שיר ענינו שמחה (כמובן גם ממאמר רז"ל7 "אין אומרים שירה אלא על היין . . המשמח8 אלקים ואנשים"), ושמחה היא דווקא על דבר שישנו כבר בפועל, ולא על דבר שיהיה בעתיד, ומצד זה צריך להיות גם שיר השבת על שם העבר דווקא?
ב. ונקודת הביאור בזה:
שבת – ענינו תענוג, וידוע שתענוג הוא מקיף הרחוק.
ובהקדמה9 – שיש פנימיים ומקיפים, ובמקיפים גופא ישנו מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, שהחילוק ביניהם הוא על דרך ובדוגמת החילוק שבין לבוש לבית, שלבוש הוא מקיף הקרוב העשוי לפי מדת האדם, היינו, שעם היות שאין בו התחלקות כמו בבחינת פנימי, מכל מקום הרי הוא עשוי לפי מדת האדם, ויש בו התחלקות בערך המקיף על כל פנים, מה שאין כן בית הוא מקיף הרחוק שאינו עשוי לפי מדת האדם, ואין בו התחלקות אפילו בערך המקיף, כפי שרואים במוחש שכמה אנשים שחלוקים זה מזה במדת אורכם רוחבם וגובהם, נכנסים בבית אחד.
ועניינם של מקיף הקרוב ומקיף הרחוק בכוחות הנפש הוא רצון ותענוג: רצון הוא מקיף הקרוב, ותענוג הוא מקיף הרחוק.
וכיון שבמקיף הרחוק אין עניין של התחלקות – סרה הקושיא "מה ראו חכמים לחלק כו'", כיון ששבת שענינו תענוג, מקיף הרחוק, הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, והיינו, שכל חילוקי הזמנים של עבר הווה ועתיד נמצאים יחד, ובמילא, יכולים שפיר לומר שירה על שם להבא, וכידוע10 שיש ניצוצי גאולה בכל יום.
ג. והנה, מהעניינים שיהיו ב"יום שכולו שבת" הוא עניין השבתת המזיקים, כדאיתא במדרש11 "ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר12 וגר זאב עם כבש".
ובפרטיות יותר13:
בנוגע ליום השבת – מצינו שקליפת נוגה עולה למעלה, אבל ג' קליפות הטמאות נשארים במקומם, וצריך לדחותם (וזהו טעם איסור הכנסה והוצאה בשבת – כדי שלא תהיה כניסה ואחיזה לג' קליפות הטמאות14 ("זיי זאָלן זיך ניט אַריינכאַפּן")).
וזהו גם ב' הפירושים ב"שבת" – מלשון שביתה ומלשון השבתה – כנגד הפעולה של שבת בקליפת נוגה ובג' קליפות הטמאות: בקליפת נוגה – נעשה עניין השביתה, ששביתה ומנוחה הוא עניין העלייה; ובג' קליפות הטמאות – נעשה עניין ההשבתה, היינו, שצריך לדחותם.
ובזה הוא החידוש לעתיד לבוא – שתהיה עלייה גם לג' קליפות הטמאות, שזהו עניין "למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו".
ד. והנה, אף שעניין זה יקויים לעתיד לבוא, מכל מקום, התחלת העניין ישנו כבר עתה, שהרי על-פי מה שכתב הרמב"ן15 שאלף הששי הוא בדוגמת ערב שבת, נמצאים אנו בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר עניני השבת, כולל גם עניין בירור הקליפות.
ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין"16, כולל גם הקיצין של גדולי ישראל בדורות האחרונים17, כמו ה"קץ" של הצמח-צדק על שנת תר"ח, ה"קץ" של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על שנת תרס"ו, וה"קץ" של כ"ק מו"ח אדמו"ר על שנת תש"ג, כדאיתא ב"הקריאה והקדושה", ואומרים גם בשם כ"ק מו"ח אדמו"ר גם על השנים תש"א ותש"ד – הרי כבר כלו גם הקיצין הללו,
ומה שאמרו ש"אין הדבר תלוי אלא בתשובה"16 – הרי גם עניין התשובה נעשה כבר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר18 (גם בשם הגאון הרגצ'ובי) שאנחה של יהודי ("אַ אידישער קרעכץ") היא תשובה עילאה, ואם כן, הרי זה כבר הזמן של ביאת המשיח.
כל העניינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה רק העבודה בבחינת עקביים, וגם עבודה זו נעשתה כבר, ונשאר רק דבר קטן ("אַ קליינעקייט"), וכשישלימו זאת – תבוא הגאולה השלימה.
ה. ויש להוסיף, שאף שהעבודה עתה היא בבחינת עקב בלבד, הרי נוסף לכך שבזה תלויה שלימות העבודה של כל הדורות, צריך לידע שיש מעלה מיוחדת בעבודה שבבחינת עקב דעקב דווקא. וכידוע שעיקר המעלה היא לא ביחוד או"א, אלא ביחוד זו"ן דווקא.
וזהו גם שמצינו בנוגע לכללות עניין החורבן – שעיקר החורבן הוא בתשעה באב, שבו נחרב בית המקדש:
על הפסוק19 "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – דרשו חז"ל20 "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". וכנגדם הם ב' העניינים של שבעה עשר בתמוז ותשעה באב: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ושרף אפוסטמוס את התורה – כנגד "יום חתונתו זה מתן תורה", ובתשעה באב חרב בית המקדש – כנגד "יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".
ועיקר החורבן הוא – לא החורבן דשבעה עשר בתמוז, אלא החורבן בתשעה באב דווקא, שבו חרב בית המקדש21.
וזהו גם מה שאמרו חז"ל22 נשבע הקב"ה שלא יבוא בירושלים של מעלה עד שיבוא בירושלים של מטה – שירושלים של מעלה הוא עניין יחוד או"א, וירושלים של מטה הוא עניין יחוד זו"ן23 – כיון שהעיקר הוא יחוד זו"ן דווקא.
ומזה מובן גם מעלת העבודה שבבחינת עקב דווקא. וכידוע24 גם המשל מהקזת דם, שכאשר יש חולי בראש, אזי מקיזים דם ברגל, ועל-ידי זה מתרפא הראש, ונמשך ממנו גם לרגל כו'.
ומצד מעלת העבודה שבבחינת עקב דווקא, צריכים אנו לשמוח שזכינו להיות בדור זה, לאחרי שכל העניינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה העבודה שבבחינת עקב, שהיא העיקר, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה25.
ו. ומכל זה מובן שעתה יכול להיות עניין השיר "ליום שכולו שבת", על שם להבא – כי, נוסף על האמור לעיל ששבת הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, הרי עתה נמצאים אנו כבר בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר העניינים של יום שכולו שבת, השבתת המזיקים וכו'.
והנה, הסיבה להשבתת המזיקים ("לא ירעו ולא ישחיתו"26) היא – (כסיום והמשך הכתוב) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ומזה מובן שעכשיו צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד החסידות – לימוד העניינים של יחודא תתאה ויחודא עילאה, ועד לעניין "אין עוד" שלמעלה משניהם (כנ"ל..), שעל-ידי זה נעשה המעמד ומצב של "כמים לים מכסים": "ים" – הוא ים החכמה, חכמה תתאה וחכמה עילאה, ו"כמים לים גו'" – הוא למעלה גם מחכמה עילאה27, ובאופן ש"מכסים", בדוגמת דגים שבים שכל מציאותם היא מי הים, ומיד שפורשין כו'28, היינו, שנרגש אצלם הביטול לאלקות.
ועל-ידי זה נעשה עניין השבתת המזיקין, שאפילו בג' קליפות הטמאות נעשה המעמד ומצב ד"לא ירעו ולא ישחיתו".
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן (עוד פעם) "אני מאמין"].
(משיחת ש"פ עקב ה'תשי"ג; תורת מנחם כרך ט, עמ' 120-125)
_____________________
1) ר"ה לא, א.
2) תהלים כד, א.
3) שם מח, ב.
4) שם צב, א.
5) פרש"י ר"ה שם.
6) שזוהי הדיעה שהובאה בחסידות ונתבארה בתורת החסידות (נסמן בלקו"ש ח"ז ע' 192 הערה *21).
7) ברכות לה, א. וש"נ.
8) ס' שופטים ט, יג.
9) ראה לקו"ת ברכה צח, ד ואילך. ובכ"מ.
10) ראה רמ"ז לזח"ג קיב, סע"א (הובא באוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'פז).
11) תו"כ בחוקותי כו, ו. יל"ש שם רמז תערב.
12) ישעי' יא, ו.
13) בהבא לקמן – ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) עה"פ (ע' שכח ואילך. ס"ע תרל ואילך). וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 59 ואילך.
14) ראה טעמי המצוות ושער המצוות להאריז"ל פ' בשלח.
15) בראשית ב, ג.
16) סנהדרין צז, ב.
17) ראה "מגדל עז" (כפ"ח תש"מ) ע' תפג ואילך. וש"נ.
18) אגרות-קודש שלו ח"ג ס"ע תקנא (נעתק ב"היום יום" ג תמוז).
19) שה"ש ג, יא.
20) תענית כו, ב (במשנה).
21) כיון שהעיקר הוא לא יחוד או"א, אלא יחוד זו"ן? )).
22) תענית ה, א. זח"ג טו, ב.
23) ראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך ירושלים ע' א'שפז ואילך. וש"נ.
24) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.
25) תנחומא פרשתנו ו. הובא בפרש"י פרשתנו ח, א.
26) ישעי' יא, ט.
27) ראה לקו"ת ואתחנן ה, ד. אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' קצא).
28) ראה ברכות סא, ב. ע"ז ג, ב. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
