זעקת אימים פילחה את חשכת הלילה. זה היה הלילה הראשון של הסליחות בעיר פראג. בבית-הכנסת העתיק 'אלטנוי שול' התכנסו מאות יהודים בשעת חצות. אווירת תשובה והתעוררות אפפה את כולם. החזן כבר התעטף בטליתו והתכונן לפתוח בהכרזת 'אשרי יושבי ביתך'. ופתאום נשמעה הזעקה שהחרידה את המתפללים.
באותם ימים היו תושבי פראג וסביבותיה נתונים לחסדי אצילים ששלטו באחוזות האזור. הללו חיו חיי הפקר ותענוגות. כאשר התרוקנה קופתם עודדו כנופיות של פורעים להיכנס אל תוך הגטו היהודי כדי לגזול ולחמוס מחנויות היהודים, ולאחר מכן לחלוק את השלל עם האצילים.
כאשר התלוננו היהודים באוזני האצילים על ההתקפות, היו אלה מעמידים פני תם ואומרים: "הלוא אישרנו לכם לבנות חומה סביב הגטו. בידכם להעמיד שומרים לאורך החומה".
ואכן, היהודים העמידו שמירה, אלא שמחירה של שמירה ראויה ומלאה היה יקר בעבור קופת הקהילה. לכן בזמנים רגועים העדיפו להסתפק בשומר אחד, עזריאל שמו, שהיה מסייר לאורך החומה במשך הלילה, ועמו נכדו, ראובן, בחור אמיץ, עשוי ללא חת.
קול הזעקה שנשמע היה של עזריאל השומר. בעוד המתפללים מעכלים את הנעשה נשמעה שוב זעקת השבר, והפעם קרובה יותר. כמה צעירים התכוננו לחוש לעזרת השומר, אך בטרם הספיקו לזוז הופיע עזריאל בפתח, כולו חבול וזב דם, גונח ומתנשף.
בהתרגשות רבה סיפר עזריאל את שאירע. הוא היה עם נכדו בסיור שגרתי לאורך החומה, ופתאום קלטו אוזניהם רחש. כשהתקרבו למקור הרחש הביטו אל מעבר לחומה, והבחינו בחמושים המנסים לטפס במעלה החומה. נכדו האמיץ לא נרתע. בשקט המתין לראשון, וכאשר זה הניח רגל אחת על החומה הגיח מולו ודחפו בכוח לאחור. הלה נפל למטה, ובדרכו הפיל עמו עוד כמה מחבריו.
אולם במהרה קלטו עזריאל וראובן כי לא יוכלו לבדם לבלום את המִתקפה. הם ביקשו לרוץ ולהזעיק את בני הקהילה, אך בתוך כך הצליחו כמה מהפורעים לעלות על החומה, התנפלו על השומרים ודקרו אותם. ראובן נפצע פצעים אנושים, ואילו סבו נפצע קל, ורץ כל עוד נפשו בו להזעיק עזרה.
בית-הכנסת התרוקן באחת. הכול רצו להגן על בתיהם ועל יקיריהם. רק יהודי אחד נשאר במקום. זה היה ישיש תלמיד-חכם וחולני בן קרוב למאה, שענייני העולם לא עניינו אותו, ואת רוב ימיו ולילותיו בילה בבית-המדרש רכון על תלמודו.
כאשר הבחינו הפורעים באנשי הקהילה השבים איש-איש לביתו, נרתעו והתחבאו עד שהרחובות יתרוקנו. או-אז יצאו ממסתורם והתקדמו לעבר בית-הכנסת.
מנהיג כנופיית הפורעים היה אציל ידוע, גלטינג שמו. הוא היה שונא ישראל מושבע. בכל פעם שיהודי העז להתלונן על אחד מאנשיו היה מעניש את המתלונן באכזריות. הוא הוביל עכשיו את אנשי הכנופיה אל בית-הכנסת, וקרא לעברם: "סוף-סוף נוכל לשים יד על אוצרות הכסף והזהב שהם מחזיקים שם".
בעוד הפורעים מתקדמים במעלה הרחוב התארגנו מאחוריהם יהודים רבים. הללו יצאו להדוף את הסכנה ולהתייצב כנגד הפורעים.
בינתיים הספיקו גלטינג ואנשיו להיכנס אל פתח ה'אלטנוי שול'. מראהו המפואר של בית-הכנסת עורר ברגע הראשון מורא מסויים אפילו בחסרי הלב האלה. גלטינג התעשת ראשון ושאג: "זו ההזדמנות שלנו לקחת מלוא חופניים מאוצרות הכסף והזהב שהיהודים מטמינים מאחורי הווילון ההוא".
פתאום התייצב מולם היהודי הישיש, חוסם בגופו את המעבר לעבר ארון הקודש. דמותו התמירה, זקנו הלבן הארוך ועיניו החודרות הטילו אימה על הכנופיה. אפילו גלטינג נראה לרגע מהסס. "הסתלקו מכאן בריונים!", קרא הזקן. "כיצד העזתם להיכנס לבית-הכנסת בחרבות שלופות?! ידיכם הטמאות לא יוכלו לעולם לטמא את ספרי-התורה שבארון הקודש, כי הם למעלה מבינתכם!".
גלטינג התעשת והגיב בלעג: "וכי מי יעמוד נגדנו, אתה או אולי אלוקיך המסתתר מאחורי הווילון?!". פניו לבשו ארשת אכזריות. בחמת רצח שלף את חרבו והניפה באיום לעבר הישיש, מנסה להתקדם לעבר ארון הקודש.
ברגע זה קרה דבר לא-ייאמן. גלטינג כאילו התאבן על מקומו. רגעים אחדים עמד כך, בלי תזוזה, חרבו מונפת באוויר. הפורעים שמאחוריו לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. הם לא הבינו כיצד מנהיגם האמיץ עומד עתה כפסל, בלי יכולת להוציא הגה. גם היהודים שהגיעו אל המקום וצפו במתרחש עצרו את נשימתם.
פתאום נשמע קול חרחור מפיו של גלטינג והוא צנח על הארץ מת. לאנשיו לא נותרה ברירה אלא להסתלק במהירות. הם נטלו בחופזה את גוויית האציל ונעלמו.
במהירות הבזק נודע נס ההצלה בכל הגטו, ובתוך זמן קצר שוב התמלא בית-הכנסת המוני מתפללים. הפעם נאמרו הסליחות בכוונה טהורה ונרגשת כדרך שלא נאמרו מעולם. מעומק הנפש הודו היהודים לקב"ה על נס ההצלה והתחננו כי יאמר דיי לצרות הגלות ויביא את הגאולה השלמה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
