ההתרגשות בכפר הקטן שיפורד באנגליה הייתה גדולה. אנשי הכפר, איכרים נוצרים תמימים, החליטו לקבל לחסותם כחמש-מאות ילדי בית-ספר מלונדון, כדי להצילם מסכנות המלחמה. כל בית הכין חדר מיוחד בעבור הילד או הילדה שיהיו מעתה בני-בית לכל דבר.
לאחר קבלת הפנים הרשמית חולקו הילדים בבתי מארחיהם. המארחים השתדלו לעשות ככל יכולתם כדי להנעים לילדים את המעבר. כל משפחה ערכה ארוחת ערב חגיגית בעבור הילד או הילדה, כמיטב המסורת בשיפורד. אך כאן נכונה להם הפתעה. כאילו תיאמו זאת מראש, סירבו הילדים בכל הבתים לטעום מן הארוחה הדשנה. הם מלמלו 'תודה' בשפה רפה, התנצלו שאינם רעבים והעדיפו לשתות כוס תה.
בבוא יום השבת גברה והלכה תמיהתם של המארחים. הם לא יכלו להבין מדוע הילדים השקטים והמנומסים אינם נענים לבקשה להדליק אור, מסרבים לאחוז פנס ולהביא דבר-מה מהחצר, או לגשת למכולת לקנות מצרך נחוץ כלשהו.
לקראת יום ראשון נערך הכומר לקלוט את חמש-מאות הילדים שבוודאי יבואו לכנסייה. ספסלים מיוחדים הוכנו בעבורם. אך לתדהמתו, איש מהם לא בא. התברר כי כל אחד ואחת מהילדים מצא תירוץ כלשהו כדי להישאר בבית ולהימנע מלהתלוות אל המארחים בדרכם לכנסייה.
ביום ראשון בערב, בעוד הילדים ישנים את שנתם, נאספו אנשי הכפר לדיון במצב. כל משפחה סיפרה על ההתנהגות ה'מוזרה' של הילד או הילדה שמתארחים בביתה, והסערה גברה והלכה. רבים טענו כי רומו וכי יש לשלוח את הילדים בחזרה ללונדון ולבקש להחליפם בילדים 'נורמליים'. המתח סביב עניין הילדים היה רב.
אלה היו ימיה הראשונים של מלחמת-העולם השנייה, בשנת תרצ"ט (1939). ממשלת בריטניה החליטה לפזר את תלמידי בתי-הספר בלונדון בכפרים המרוחקים והמוגנים, כדי שלא יהיו חשופים להפצצות על עיר הבירה. בחלקו של הכפר שיפורד עלה בית-הספר היהודי, שהילדים שלמדו בו באו מבתים שומרי תורה ומצוות.
מנהלת בית-הספר, הד"ר יהודית גרינפלד, וכמה מחנכים מצוות בית-הספר התקשו להסביר לתושבים מהו יהודי ומדוע התנהגותם של הילדים שונה כל-כך. בעיני מקצת התושבים הייתה המילה 'יהודים' מושג תנ"כי היסטורי, המתאר נוודים העושים את דרכם במדבר. אחרים סברו שיהודים הם יצורים בעלי קרניים. אישה אחת אף הביעה את הפתעתה באומרה לילד שנשלח אליה: "אבל אין לכם קרניים"...
יהודית ואנשי הצוות החליטו לעבור מבית לבית ולהסביר לתושבים האדיבים, בעלי הכוונות הטובות, את פשר התנהגותם החריגה של הילדים. הם הסבירו למקומיים כי רבים מהילדים הם פליטים שבאו מגרמניה ומאוסטרייה, בלי הוריהם, ועדיין אינם שולטים היטב בשפה האנגלית, ולכן גם אינם מסוגלים להסביר את פשר מנהגיהם.
הילדים, הסבירו המנהלת והמורים, חונכו לשמור על מצוות דתם, ואל לכפריים להיעלב מכך. היה צורך להסביר גם את פשר ספרי התפילה המלווים את הילדים לכל מקום, או הבגד המצוייץ שהבנים לובשים.
עם כל ההסברים עדיין חשו התושבים תרעומת כלפי הילדים, אלא שהדבר לא ארך זמן רב. כעבור ימים מעטים, כבדרך פלא, התהפך הגלגל ויחסם של התושבים אל הילדים השתנה מן הקצה אל הקצה.
התברר שהתנהגותם השקטה, הצנועה והאחראית של הילדים כבשה את ליבם של מאמציהם. על-אף היותם קטנים וחסרי ניסיון סייעו ככל יכולתם בעבודות הבית והמשק, לא ביקשו לעצמם דבר וידעו להודות על כל מה שנעשה בעבורם.
כעבור זמן קצר נרתמו הכפריים לסייע לילדים כדי שיוכלו להקפיד על המצוות. הם הזמינו מהעיר מצרכי מזון כשרים ולמדו להכין לילדים ארוחות כשרות. בבוא יום השבת היו מכבים מעצמם את האור בחדר השינה של הילדים. על חבלי הכביסה התנופפו בגדי ה'ארבע כנפות'. וכאשר פעם אחת שכחה ילדה ביום-הכיפורים להחליף את נעליה לנעלי בד, הזכירה לה זאת בעלת-הבית שלה.
במשך שש שנים גדלו הילדים בבתי מאמציהם הכפריים. בתקופה שבה היה העולם שטוף באנטישמיות ובשעה שתעשיית ההשמדה של הנאצים ועוזריהם טבחה בבני העם היהודי, מצאו כאן חמש-מאות ילדים יהודים מפלט ומחסה והיו בידיים נאמנות.
השנים האלה קשרו קשר עז בין אנשי הכפר ובין 'ילדיהם' היהודים. הקשר הזה לא נמוג גם לאחר שהסתיימה המלחמה. כאשר גדלו הילדים והקימו בית בישראל אפשר היה לראות זוג מבוגרים נוצרים כאורחי כבוד בחתונה יהודית שמחה. בכל עת שהזדמנו 'הילדים' לסביבת הכפר שיפורד, היו נכנסים לשאול בשלום המשפחות ה'מאמצות' שהטיבו עמם.
בספרה 'גלות באֲפָרִים ירוקים' הד"ר יהודית גרינפלד משווה את בית-הספר שלה באותם ימים ל'תיבת נוח' השטה בשלום מעל גלי הסערה הגדולה של שנאת היהודים באירופה. סיפורה מזכיר שדווקא נאמנות למורשת ודבקות באמונה מעוררות ידידות וכבוד מצד אומות העולם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
