השוטרים לא סיפקו הסברים. הם חיפשו את הבת, נערה צעירה ותמימה, והורו לה להתלוות אליהם. לא הועילו זעקות השבר של בני הבית. השוטרים לקחו את הבת ונעלמו.
ביתה של הנערה שכן בקצה העיר ויטבסק. אביה היה יהודי פשוט, נפח במקצועו. הוא נהג להשכים קום באשמורת הבוקר, ולהשתתף בחברת אומרי התהילים. בין מנחה לערבית האזין לשיעור ב'עין יעקב'. מבוקר עד ערב עמד בנפחייה, וממנה פִרנס בדוחק את משפחתו הגדולה.
הלם נפל על המשפחה. הורי הנערה ניסו לברר בתחנת המשטרה המקומית את פשר העניין, אך לא העלו דבר. רק לאחר חקירה מאומצת, שאליה התגייסו עסקני העיר, נפתרה החידה.
התברר כי כמה גויים טענו ששמעו מפי הנערה, בהיותם בנפחייה של אביה, כי היא הייתה מוכנה להמיר את דתה ולהתנצר. זה היה בלתי מתקבל על הדעת, שכן הבת הייתה נערה תמימה ויראת-שמים. אולי הגויים לא הבינו משפט סתמי שאמרה, או אולי החליטו להמציא דבר שלא היה ולא נברא.
הללו הלכו לעיירה סלובדה, יישוב נוצרי הסמוך לוויטבסק, וסיפרו לכומר כי בתו של הנפח רוצה להתנצר וכי משפחתה מונעת זאת ממנה. מכיוון שהנערה כבר בת שמונה-עשרה, אין היא נתונה למרות הוריה, וראוי לאפשר לה לממש את רצונה, אמרו. הכומר הפעיל את קשריו במטה המשטרה, וזו באה ולקחה את הנערה.
עכשיו התמקדו המאמצים בניסיון לברר היכן הנערה. נודע כי היא נמצאת בביתו של הכומר בסלובדה, ואינה פוסקת מלבכות ומלהתחנן שיאפשרו לה לחזור אל ביתה. הכומר מנסה לפתות אותה, אך היא עומדת על דעתה.
הידיעה עודדה מעט את ההורים, אך אז הגיעה ידיעה מדאיגה: מאחר שהכומר נואש מלשכנע את הנערה, הוחלט להעבירה בחצות הלילה למקום לא-ידוע בעיר אורשה. יש רק דרך אחת להציל את הנערה – לשלם למי שצריך חמש-מאות רובל!
הנפח מכר מיד את כל חפצי הערך שהיו בביתו וגייס מאתיים וחמישה-עשר רובל. הוא פנה אל שכניו וביקש את עזרתם. הללו נרתמו מיד, התרוצצו להשיג את שארית הכסף, ובסופו של יום היה בידם עוד סכום דומה, שנתקבל מנדבת ליבם של יהודים.
הלילה ירד ועדיין חסרו שבעים רובל. הסיפור הגיע אל יושבי בית-המדרש החב"די בעיר. עד מהרה נאספו עוד כעשרים וחמישה רובל. ואז קם החסיד חיים-משה והתחייב לשלם עוד ארבעים וחמישה רובל מדמי התיווך שירוויח בשבועות הבאים.
חיים-משה אלכסנדר היה דמות מוכרת בוויטבסק. יהודי פשוט היה. בביתו שרו עוני ודלות. חובותיו רבו למעלה ראש. אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) מליובאוויטש, שסיפר את הסיפור, העיד כי בילדותו נזדמן לו לבקר בביתו של חיים-משה. הוא התגורר בדירה עלובה שדמתה לחורבה, ברחוב אחורי ליד הנהר. העוני המזעזע ניבט מכל פינה.
את פרנסתו מצא חיים-משה מעסקי תיווך בין סוחרי כותנה ותוצרת היערות. כך התנהלו חייו במשך כשתים-עשרה שנים.
עם זה היה בעל חסד גדול והִרבה לעשות צדקה. אף שבכיסו לא הייתה פרוטה, הקדיש חלק גדול מזמנו בדאגה לחולים ולעניים, ולתיווך בין בעלי יכולת לנזקקים, שבזכותו זכו לתמיכה ולעזרה.
הכול נדהמו מהסכום הגדול שהתחייב חיים-משה לשלם בעבור שחרור הנערה, אך בזכותו הושלם גיוס הכסף. למחרת נודעה לכול הבשורה המשמחת – בת הנפח יצאה לחופשי.
זמן קצר לאחר מכן בא אל הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש סוחר נכבד מהעיירה סמולנסק. הסוחר נזקק לעצה דחופה בעניין יערותיו שהיו ממושכנים בבנק. הרבי הביט בו ואמר: "עצתי שתפנה אל ההנהלה הראשית של הבנק, בפטרבורג, אולם כדאי שתיקח עמך את חיים-משה מוויטבסק, שידבר עם מנהל הבנק בעבורך".
הסוחר לא התמהמה. הוא נסע מיד לוויטבסק ומסר לחיים-משה את דברי הרבי. החסיד נענה בשמחה והשניים יצאו לפטרבורג.
מנהל הבנק הוקסם מאישיותו של חיים-משה. ברוחב-לב נענה להצעה שהציע. הסוחר לא האמין למשמע אוזניו. על הסכם כזה לא חלם. הוא העניק לחיים-משה דמי תיווך של אלפיים וחמש-מאות רובל!
אך בכך לא נסתיים הסיפור. מנהל הבנק זימן אליו את חיים-משה והציע לו – לא פחות – להיות מזכירו וסגנו. הוא הבטיח לו משכורת גבוהה והבטחה כי הנהלת הבנק תדאג לו לאישור מגורים בפטרבורג.
בו-במקום קיבל חמשת-אלפים רובל בעבור המעבר לפטרבורג ולקניית הרהיטים הדרושים לו. כך נעשה חיים-משה האביון לסגן נשיא הבנק הנכבד בפטרבורג.
בדירתו היוקרתית בפטרבורג נערכו הרבה אסֵפות צדקה, שבהן היה חיים-משה המתנדב הראשון. בכל פעם ציין כי הוא יודע את טעמם של העוני, הדלות והמחסור. מדי שנה, ביום שבו חתם את החוזה עם הבנק, היה אוסף את ידידיו וקרוביו, ופותח את סיפורו בהכרזה: "הייתי עני... ". באותה הזדמנות חילק כספי צדקה רבים בגלוי ובסתר.
את סיפורו מסכם הריי"צ: "מעני לשעבר זה ניתן ללמוד רבות, אך עוד יותר ניתן ללמוד מהיותו עשיר"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
