אחד המאפיינים המובהקים של החסידות הוא ראיית הצד החיובי בכל דבר. גישה זו מושלכת גם על עניינים בתורה. למשל, תורת החסידות מבארת כי קללות התוכחה הן, בפנימיותן, ברכות עליונות ביותר. דוגמה נוספת היא ההתייחסות של תורת החסידות לאחד הנגעים החמורים - נגע הצרעת.

בראייה הפשוטה, מצורע הוא אדם חולה ונגוע, המנודה מכל המחנות. אולם תורת החסידות עומדת על מאמר פלאי של חז"ל. הגמרא (סנהדרין צח,ב) שואלת (על המשיח) "מה שמו?", ומשיבה: "חיוורא" (=מצורע). ההסבר של הגמרא הוא, שעל המשיח נאמר (ישעיה נג,ד) "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". הסבר זה אינו מספק. גם אם המשיח סובל חולי ומכאוב, מה ההכרח לכנותו 'מצורע' דווקא?

הזיכוך מסתיים

גם מצב העולם ערב הגאולה מרומז בדיני הצרעת. ההלכה בדיני הנגעים היא, שכל עוד הנגע נמצא בחלק מעורו של האדם, הוא טמא; אך אם "כיסתה הצרעת את כל בשרו", טהור הוא. הגמרא מביאה הלכה זו בהקשר הגאולה. נגע רומז לעוונות ולחטאים. אומרת הגמרא (שם צז,א) : "אין בן-דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות". כלומר, כאשר מלכות הכפירה תהיה מוחלטת, זה סימן לגאולה הקרובה. וההוכחה על כך: "כולו הפך לבן - טהור הוא".

מסבירה תורת החסידות, שכאשר הרע מתפשט על כל העולם, זו הוכחה שאין מדובר בסתם התגברות של הרע. אילו היה כך, היו צריכים להישאר חלקים שבהם שולט הטוב. ההשתלטות המוחלטת של הרע מעידה, שכל הכוחות השליליים פורצים החוצה, משום שבפנים כבר אין להם מקום.

מצב זה מעיד כי תהליך זיכוכו של העולם מגיע לסיומו, כמו שנאמר (דניאל יב,י) "יתבררו ויתלבנו וייצרפו רבים". הרע נפרד מהטוב ויוצא החוצה, והעולם כבר נעשה מוכשר בפנימיותו לקבל את אור הגאולה.

אותו עיקרון מסביר גם-כן מדוע המשיח מכונה 'מצורע'. הצרעת היא "בעור בשרו". היא אינה פוגעת ברבדים פנימיים של הגוף, ואפילו לא בבשר עצמו, אלא רק בחלק החיצוני ביותר - העור. הצרעת מסמלת אפוא מצב, שבו עצמותו של האדם, עם כל פנימיותו, היא בתכלית השלמות. יש רק נגע חיצוני, בעור שמחוץ לבשר עצמו.

בתפיסה הפנימית של הדברים המצורע מסמל אפוא אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה. עתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו. וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם-ישראל, ככתוב (שם נג,ד): "חוליינו הוא נשא".

סובל ומצפה

זה גם מצבו של עם-ישראל בסוף הגלות - מבחינה חיצונית נראה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת), אבל האמת היא, שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם-ישראל כבר נטהרה במשך הדורות, ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר.

זו הסיבה שהמשיח, גואלם של ישראל, נקרא 'מצורע'. כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר - הן של המשיח עצמו והן של עם-ישראל כולו. הכול כבר שלם ומוכן לגאולה, ונשאר רק לברר ולזכך את ה'עור' החיצוני בלבד. כמו-כן מבטא הכינוי 'מצורע' את העובדה, שהמשיח נמצא בגלות, כשהוא סובל את תחלואי הגלות ומצפה בקוצר-רוח ובכיליון-עיניים להתגלותו, כדי להביא את הגאולה האמיתית והשלמה (ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 490; לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 78; כרך לז, עמ' 33).