נושאים נוספים
	התקשרות 964 - כל המדורים ברצף
	נשלמה העבודה ומוכנים לכניסה לארץ – אל הגאולה
	אמונה מעל הטבע
	עין יעקב – על אגדות הש"ס
	פרשת וארא
	הלכות ומנהגי חב"ד

בראש-חודש שבט הכריז משה רבינו שהגיע הזמן להיכנס לארץ-ישראל, מכיוון שכבר נשלם עניין מתן תורה בגילוי לכל ישראל * זוהי גם תשובת הקב"ה במענה לתביעתו של משה שבדור "והצל לא הצלת": כי מכיוון שנעשתה שלמות בקיום תורה ומצות לאחר גילוי שם הוי' במתן-תורה ריבוי פעמים, לכן מבטיח שתיכף ומיד יגאל את בני-ישראל מהגלות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עניינו של ראש-חודש שבט – מפורש בקרא¹: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל כל בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם... הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור" – שבו ביום התחיל משה רבינו לומר לבני-ישראל ספר חמישי שבתורה, "משנה תורה"², על-שם שכולל גם ד' הספרים שלפניו.

"והימים האלה נזכרים ונעשים"³ – ש"בעשתי עשר חודש באחד לחודש" מידי שנה בשנה "נזכרים" ועל-ידי-זה "נעשים" העניינים שהיו ביום זה בפעם הראשונה, ולא עוד אלא שמשנה לשנה הולך ומיתוסף עוד יותר – כציווי (שהוא גם נתינת כוח) "מעלין בקודש"⁴.

וכידוע פתגם והוראת רבינו הזקן⁵ ש"צריכים לחיות עם הזמן", לחיות עם ענייני התורה השייכים לזמן זה – לא רק פרשת השבוע, אלא גם (ואדרבה – ביתר שאת ב)המפורש בתורה אודות עניינו של זמן זה⁶, כבנדון דידן, שמקרא מלא דיבר הכתוב "בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו'".

ויש לבאר הלימוד וההוראה מהמפורש בקרא על-דבר ראש-חודש שבט, וגם לבאר הקשר והשייכות לפרשת השבוע, כדלקמן.

ב. התחלת דיבורו של משה רבינו בראש-חודש שבט – "ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם גו'"⁷.

כלומר, בראש-חודש שבט מכריז משה רבינו שהגיע הזמן להיכנס לארץ, כיוון שכבר נסתיים ונשלם עניין מתן-תורה ("בחורב") – כל ד' הספרים, ומתחילים ספר החמישי, משנה תורה – "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל":

"אלה" – מדבר על דבר הנראה והנגלה, שמראה באצבע ואומר "אלה". ובנדון דידן – "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" – שכל דברי התורה הם בגילוי לכל בני-ישראל; והגילוי הוא בנוגע לכל חלקי התורה, פשט, רמז דרוש, סוד, היינו, לא רק חלק הפשט שבתורה, שבו התחלת לימוד "בן חמש שנים למקרא"⁸, אלא גם חלק הרמז והדרוש ועד לחלק הסוד – כי, ההלכה למעשה שהוא העיקר (שמתגלה לכל אחד ואחד מישראל) מתאימה ומכוונת לכל חלקי התורה.

ובזה נכלל גם גילוי שלימות העבודה של בני-ישראל בכל ענייני התורה-ומצוות, אשר, עיקר העבודה ושלימותה היא בקו "עשה טוב", ומזכירים ברמז גם הקו של "סור מרע" (כמבואר בפירוש רש"י⁹ "דברי התוכחות... (ש) הזכירן ברמז"), שהעניינים הבלתי-רצויים שהיו בעבר נתקנו כבר על-ידי עבודת התשובה¹⁰, כיוון שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בעבודת ה"ועשה טוב".

ומזה מובן שעניינו של ראש-חודש שבט בכל שנה ושנה – שמשה רבינו שבדור¹¹, וניצוץ משה שבכל אחד ואחד מישראל¹², מכריז, שכבר נשלמה העבודה בענייני התורה ומצוותיה, ומוכנים לכניסה לארץ¹³ בגאולה האמיתית והשלימה.

ג. ותוכן זה מודגש גם בפרשת השבוע – פרשת וארא:

בהתחלת פרשת וארא משיב הקב"ה על טענת משה (בסיום פרשת שמות¹⁴) "והצל לא היצלת את עמך", ותוכן המענה, שהקב"ה מקבל טענתו הצודקת של משה, וגואל את בני-ישראל – "לכן אמור לבני-ישראל אני הוי' והוצאתי גו' והיצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה גו'"¹⁵.

ומקדים לזה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"¹⁶, "לא ניכרתי להם במידת אמיתית שלי... הבטחתי (לתת את ארץ-ישראל) ולא קיימתי" "נדרתי להם ולא קיימתי"¹⁷,  ועתה יקיים תיכף הקב"ה את הבטחתו להביא את בני-ישראל לארץ-ישראל, לאחרי ההקדמה של "אמור לבני-ישראל אני הוי'":

מבואר בדרושי חסידות¹⁸ ש"אני הוי'" הוא הגילוי של מתן-תורה, וזהו "וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם", שלאבות שהיו לפני מתן-תורה לא נתגלה שם הוי' לאמיתתו כפי שהתגלה לבני-ישראל במתן-תורה, כהמשך הכתוב "לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'".

ועל-פי זה יש לבאר השייכות לכניסה לארץ (שכל זמן ש"שמי הוי' לא נודעתי להם" לא נתקיימה ההבטחה לתת להם את ארץ-ישראל, ורק לאחרי גילוי שם הוי' במתן-תורה מתקיימת ההבטחה "והבאתי אתכם אל הארץ") – כי, במתן-תורה בטלה הגזירה דעליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים¹⁹, ואז יכולים בני-ישראל להיכנס ל"ארץ כנען" ולעשותה "ארץ-ישראל", כולל גם כללות מעשינו ועבודתינו בבירור העולם, שהעולם כולו יהיה בבחינת "ארץ-ישראל" – דירה לו יתברך בתחתונים²⁰.

ובכל שנה ושנה כשקורין פרשת וארא בציבור²¹ – מתגלה מענה הקב"ה על טענתו של משה שבדור, וניצוץ משה שבכל אחד ואחד מישראל, שאף ש"מאז באתי גו' לדבר בשמך", בני-ישראל מקיימים מאז התורה-ומצוות, מכל-מקום "הצל לא היצלת את עמך" (כמדובר בהתוועדות שלפני זה²²) – שכיוון שכבר היה גילוי מתן-תורה, וחזר ונשנה²³ ריבוי פעמים ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה²⁴ (יותר מג' אלפים וג' מאות פעמים שנים²⁵), יש לבני-ישראל כל ענייני התורה-ומצוות בשלימות, ובאופן גלוי, "וארא"²⁶, ולכן מבטיח הקב"ה שתיכף ומיד הוא גואל את בני-ישראל מהגלות, "והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי", ד' לשונות של גאולה²⁷, "והבאתי אתכם אל הארץ", לשון חמישית, שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה²⁸, גאולה שאין אחריה גלות²⁹.

ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו [תש"נ], ש"עשתי עשר חודש באחד לחודש" חל בשבת פרשת וארא – שגמר ושלימות העבודה (מתן-תורה) וההכנה לכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה מודגש הן בפרשת השבוע והן בתוכנו של היום³⁰, כנ"ל.

ד. ויש לבאר כל הנ"ל בפרטיות יותר:

בפרשת וארא מדובר אודות כללות עניין מתן-תורה, (בעיקר) כפי שהוא מצד הגילוי מלמעלה – "וארא גו'", "אמור לבני-ישראל אני הוי'"; ועל זה מיתוסף "בעשתי עשר חודש באחד לחודש" ש"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור", "משנה תורה" ש"מפי עצמו אמרן"³¹ (וברוח הקודש³²) – התגלות התורה כפי שהתלבשה בדעתו ובהשגתו של משה³³, ועל-ידי-זה בדעתם והשגתם של כל ישראל, היינו, שעיקר ההדגשה היא שתורתו של הקב"ה נמשכת וחודרת למטה בשכלו של האדם.

ועניין זה מודגש גם בזמן אמירת משנה-תורה – "ויהי בארבעים שנה":

העילוי של "ארבעים שנה" מפורש בכתוב (קרוב לסיום משנה-תורה) – ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע"³⁴, ובלשון חז"ל³⁵ שב"ארבעין שנין... קאי איניש אדעתיה דרביה". היינו, שבמשך ארבעים שנה שהיו בני-ישראל במדבר נקלטו כל ענייני מתן-תורה בשכלם ובהשגתם, ועל-ידי-זה הגיעו בגלוי לשלימות האמיתית של מתן-תורה³⁶ – לא רק מצד הגילוי מלמעלה אלא גם מצד עבודת המטה³⁷.

ויש להוסיף, שמספר ארבעים רומז על שלימות המוחין – כמאמר רז"ל⁸ "בן ארבעים לבינה", ובפרטיות יותר – ד' מוחין, מוח החכמה, מוח הבינה, ומוח הדעת שנחלק לחסד וגבורה³⁸, כמרומז גם בלשון הכתוב "לב לדעת ועיניים לראות ואוזנים לשמוע": "לראות" – מוח החכמה, "לשמוע" – מוח הבינה, ו"לדעת" – מוח הדעת שנחלק לחסד וגבורה שהם שורשי המידות שבלב ("לב לדעת")³⁹.

ושלימות מתן-תורה בשנת הארבעים היא ההכנה הכי קרובה לגאולה (כניסה לארץ), הקשורה אף היא עם מספר ארבעים⁴⁰ – כידוע⁴¹ שמ"ם סתומה רומז על הגאולה, כמו שכתוב⁴² "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", מ"ם סתומה באמצע התיבה, כי, כאשר גילוי התורה חודר בד' המוחין (ועל-ידם – בכל פרטי המידות, ועד למחשבה, דיבור ומעשה), הרי זה מקיף וחודר כל מציאות האדם ללא אפשרות של פריצה, ודוגמתו גם בפעולה בעולם, שגילוי התורה נמשך ומקיף וחודר כל ד' רוחות שבעולם ללא אפשרות של פרצה – מעמד ומצב של גאולה, "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁴³.

ובלשון הקבלה והחסידות⁴⁴ – שאות מ"ם רומזת על ספירת הבינה, שבה מתגלה בחינת עתיק⁴⁵ שלמעלה מסדר השתלשלות, עלמא דחירו⁴⁶.

ה. ובשנת הארבעים עצמה – "בעשתי עשר חודש באחד לחודש":

מבואר בדרושי חסידות⁴⁷ ש"אחד עשר" רומז לפנימיות הכתר שלמעלה מעשר ספירות – "אנת הוא חד"⁴⁸.

ויש לומר, שלאחרי העבודה (בשנת הארבעים עצמה) במשך עשרה חודשים, כולל גם חודש העשירי, "העשירי יהיה קודש"⁴⁹, שמורה על שלימות העבודה לגלות בכל דבר הניצוץ קדושה שבו, אות יו"ד (כמו שנתבאר בארוכה בהתוועדות שלפני זה⁵⁰) – באים ל"עשתי עשר חודש", חודש האחד עשר, שרומז לגילוי בחינת הכתר, "אנת הוא חד".

ומתחיל מהגילוי בתורה – שלאחרי שבאים לשלימות של עשר בשנת הארבעים (שלימות ד' המוחין, "קאי איניש אדעתיה דרביה"), אזי מיתוסף גם העילוי של "אחד עשר" (פנימיות הכתר⁵¹) – "מיוחד שבעשרה... שהוא ראש לכל עשר הדברות, אנוכי⁵² ה' אלוקיך"⁵³, שנמשך ומתגלה וחודר בשלימות של עשר.

והשייכות לגאולה (כניסה לארץ) – שעל-ידי גילוי בחינת "אחד עשר" ("בעשתי עשר לחודש"), "אנת הוא חד", נעשה מעמד ומצב של גאולה מכל עניין של מיצר וגבול ("אנוכי הוי' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"⁵²), גאולה האמיתית והשלימה.

ולהעיר, שעניין הגאולה מודגש גם בשם החודש ב"שמות החודשים שעלו (ונגאלו) עמהם מבבל"⁵⁴ – "שבט", על-שם "וקם שבט מישראל"⁵⁵, "זה מלך המשיח"⁵⁶.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, ראש-חודש שבט ה'תש"נ; התוועדויות ה'תש"נ, כרך ב, עמ' 176-180)

________________________

1)    דברים א,ג. שם, ה.

2)    ראה זח"ג רסא,א. ועוד.

3)    אסתר ט,כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב-דוד (להחיד"א) פכ"ט.

4)    ברכות כח,א. וש"נ.

5)    "היום יום" ב' חשוון. ובכ"מ.

6)    והחידוש הוא שכן הוא גם בפרשת השבוע. שכיוון שנקבע ע"פ תורה ללמוד עניין זה בזמן זה, עכצ"ל שיש קשר ושייכות ביניהם.

7)    דברים שם, ו-ח.

8)    אבות ספ"ה.

9)    ר"פ דברים.

10)  כולל גם תיקון החטא הכי חמור - "די זהב", "הוכיחן על העגל" (ר"פ דברים ובפרש"י) - כמש"נ "סלחתי כדברך" (שלח יד,כ. וראה לקו"ש חכ"ד עמ' 570 הערה 10. וש"נ).

11)  ראה תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א) ב"ר פנ"ו, ז. זח"ג רעג,א.

12)  שפועל בעבודת כאו"א מישראל שעניין היראה נעשית אצלו "מילתא זוטרתי" כמו אצל משה (ראה תניא פמ"ב).

13)  ואילו זכו - היתה הכניסה לארץ בפעם הראשונה באופן שאין אחריה גלות (ראה זח"ג רכא,א. וראה גם עירובין נד,א. שמו"ר רפל"ב. ועוד.)

14)  ה,כג.

15)  ו,ו-ח.

16)  שם, ג.

17)  פרש"י שם, ג-ד.

18)  תו"א פרשתנו נו, סע"א ואילך. ובארוכה - תו"ח שם פז,א ואילך. ובכ"מ.

19)  תנחומא פרשתנו טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

20)  ראה תנחומא נשא טז, ועוד. תניא רפל"ו, ובכ"מ.

21)  נוסף על קריאתה ביחיד - שחייב להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רפה). בערב שבת (שם ס"ו). ועכ"פ קודם שיאכל בשבת שחרית (שם ס"ה).

22)  קונטרס משיחות ש"פ שמות תש"נ ס"ח.

23)  ובאופן נעלה יותר - "מעלין בקודש".

24)  נוסף על העניין דמ"ת בכל יום, כמאמר רז"ל (שו"ע אדה"ז או"ח סימן סו ס"ב) "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ועד ל"חדשים" ממש (פרש"י תבוא כו,טז. ועוד).

25)  ראה קונטרס שיחת ז' אדר תשמ"ח ס"ב ואילך. וש"נ.

26)  וכפירוש רש"י: "וארא, אל האבות" - שבזה נרמזת השייכות לכאו"א מישראל, שהגילוי ד"וארא" קשור (לא כ"כ עם מעלתם ועבודתם הפרטית של אברהם, יצחק ויעקב, אלא) עם היותם "אבות" דכאו"א מישראל, שמנחילים העניינים שלהם לבניהם אחריהם, "מעשה אבות סימן לבנים", היינו, שהגילוי שהיה אצל האבות נמשך לכאו"א מישראל, ויתירה מזה - בתוספת גילוי שם הוי' שבמ"ת.

27)  ירושלמי  פסחים פ"י ה"א. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב סי"ד.

28)  ראה תו"ש עה"פ (סקל"ח), ובמילואים לשם (ע' קיא). וש"נ.

29)  מכילתא בשלח טו,א. ועוד.

30)  ולהעיר, שעניין הגאולה מודגש גם מצד כללות עניינם של ר"ח ושבת (בכל ר"ח ובכל שבת) : ראש חודש - שקשור עם חידוש הלבנה, ודגמתו בישראל, ש"דומין ללבנה" "מונין ללבנה" (ראה סוכה כט,א. ועוד) - ש"עתידים להתחדש כמותה" (סנהדרין מב,א) בגאולה העתידה. ושבת - שהוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד בסופה). ובהדגשה יתירה - בצירוף שניהם יחד.

31)  מגילה לא,ב.

32)  תוס' שם.

33)  נתבאר בארוכה בלקו"ש השבועי (ראש-חודש שבט תש"נ) ס"ה [לקו"ש חל"ו ע' 43-42].

34)  תבוא כט,ג.

35)  ע"ז ה, ריש ע"ב.

36)  וזוהי הסיבה האמיתית* להעכבה במדבר במשך ארבעים שנה - שתהי' השלימות ד"קאי איניש אדעתיה דרביה", הקליטה דמ"ת ע"י עבודת המטה.

_____________________

*)    כי הסיבה החיצונית, בגלל החטא - נתתקנה כבר ע"י עבודת התשובה, כנ"ל ס"א (וראה לקמן הערה 53).

_____________________

37)  ראה גם סה"מ עטר"ת ע' תקנג.

38)  ראה גם אוה"ת דברים ע' יח.

39)  ראה בכ"ז - קונטרס משיחות ש"פ בא תשמ"ט. וש"נ.

40)  ראה גם זח"א קלו, סע"ב. (במדרש הנעלם): "זמן גאולתם של ישראל בשנת הארבעים הוא", ולהעיר גם ממארז"ל (סנהדרין צט רע"א ובפרש"י) "ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור". "אקח את ישראל ואמלוך עליהם... ומסתמא היינו משיח ששינויין גדולים יהיו בדורו". ובחדא"ג מהרש"א שם: "קרא איירי במשיח דכתיב לעיל מיניה היום אם בקולו תשמעו וגו' דהיינו היום אתי משיח אם בקולו תשמעו כדאמרינן לעיל".

41)  ראה ספר הערכים חב"ד מע' אותיות התורה מ"ם ע' רג ואילך. וש"נ.

42)  ישעיה ט,ו.

43)  שם יא,ט. רמב"ם הל' מלכים בסופן.

44)  ראה ספר הערכים שם ע' קסא ואילך. וש"נ.

45)  סה"ע שם ע' רז. וש"נ.

46)  ראה לקו"ת דרושי ר"ה ס,ב. ובכ"מ.

47)  יהל אור עמ' מח. אוה"ת דברים עמ' יט. סה"מ עטר"ת עמ' תקנב, תקפז. ועוד.

48)  תקו"ז בהקדמה (יז,א).

49)  בחוקותי כז,לב.

50)  קונטרס משיחות ש"פ שמות תש"נס"ג ואילך.

51)  והשייכות למוחין - כיוון שהתגלות עתיק בבינה (כנ"ל ס"ד). לאחרי השלימות ד"בן ארבעים לבינה", וגם: במניין הספירות בפנימיותן, שהכתר אינו נמנה במניין הספירות ("אנת הוא חד ולא בחושבן") - נמנה (במקום כתר) הדעת (ראה לקו"ת שלח מט,ג ואילך). ולהעיר, שגם התחלקות מוח הדעת לחו"ג הוא ע"י המשכה מבחינת הכתר (ראה סידור עם דא"ח שער התפילין ז, ב-ג).

52)  יתרו כ ב.

53)  שמו"ר פמ"ב, א - בפירוש הכתוב "אחד עשר יום מחורב" שבהתחלת פ' דברים (הובא ונתבאר במקומות שבהערה 47, וראה קונטרס משיחות ערב י"א ניסן תשמ"ט הערה 52).

ועפ"ז יומתק המשך הכתובים בפרשה, "אחד עשר יום מחורב וגו'", "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" - שפשטות הכתוב "אחד עשר יום מחורב גו'" הוא מדברי התוכחה, "אין לכם דרך קצרה... ומהלך י"א יום ואתם הלכתם אותו בשלושה ימים... ובשביל שקלקלתם הסב אתכם... מ' שנה" (פרש"י עה"פ), ואילו בפנימית העניינים היה זה כדי שהגילוי ד"אנוכי", "אחד עשר", יומשך ויחדור בהם ע"י עבודת המטה במשך ארבעים שנה עד ל"עשתי עשר חודש" (ראה אוה"ת וסה"מ עטר"ת שם).

54)  ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ב"ר פמ"ח, ט. ועוד.

55)  בלק כד,יז.

56)  רמב"ם הל' מלכים רפי"א.