נושאים נוספים
	התקשרות 967 - כל המדורים ברצף
	עלייה אמיתית – רק כשהיא נמשכת לעולם המעשה
	בשכר נשים צדקניות שבדור
	חידושי הריטב"א
	פרשת יתרו
	הלכות ומנהגי חב"ד

הריטב"א – רבי יום-טוב אלאשבילי – מגדולי הראשונים * האם הסתמך אדמו"ר הזקן על "חידושי הריטב"א"? * בשיחותיו מציין הרבי לא פעם ומסתמך על הריטב"א במסכתות הש"ס אך אינו נמנע מלהקשות עליו או גם לגונן על שיטתו כמו בעניין מחילה בריבית * הריטב"א במשנתו של הרבי * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

"הריטב"א – רבינו יום טוב [בן אברהם] בן אלשבילי, תלמיד הרא"ה (=הרב אהרן הלוי) והרשב"א... כבר נודע שהפליא לעשות כמה מהדורות חידושים על התלמוד וספרים אחרים" [שם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים אות יו"ד ס"ק פט].

עלעול במשנתו של רבינו מעלה כי הרבי השתמש גם בחידושיו על התלמוד וגם בספרים אחרים של הריטב"א, כפי שישתקף ברשימות שלפנינו.

ערבים זה בזה

לעניין ברכת המצוות מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 217) את לשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך אורח חיים סימן קסז סעיף כג: "שאף מי שאינו מחוייב בדבר מפני שכבר יצא ידי-חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא.. לפי שבמצוות שהן חובה, כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחוייב בדבר כשחבירו לא יצא ידי-חובתו עדיין" (ועל דרך זה הוא שם סימן קצז מתוספות ד"ה עד ברכות מח, סוף עמוד ב' בסופו, במה שהגדול יכול להוציא אחר בברכת המזון גם כשלא אכל כלל).

וכאן בא חידוש גדול כשהרבי מקשר (וכותב "ולהעיר מריטב"א") את דברי אדמו"ר הזקן הללו עם דברי הריטב"א (קידושין כז,א ד"ה גמרא אמר עולא) לעניין גלגול שבועה, ד"בעלמא קיימא-לן דאין בית דין פותחין לו לגלגל (שבועה) עד דטעין תובע... שאני סוטה דהוי איסורא וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבי".

[והרבי מסיים: "וראה קרית ספר להמבי"ט בהקדמה פרק ז' הדרך הא'"].

יצויין כי בשעתו קבע הרב שלמה יוסף זוין ('המועדים בהלכה' עמ' כט): ניכרים הדברים שהרב [אדמו"ר הזקן] ראה את הריטב"א ועל-פיו כתב את הטעם בסימן תר: "והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה אלא שניתן רשות לבית דין לדחות" פלא שלכאורה על הרב, שהמציא טעם חדש, דבר שאין דרכו בכך. אבל כדברי הרב מפורש בחידושי הריטב"א לעירובין: 'דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא יום טוב מן התורה וכו' וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו הניחוהו בקדושתו'. וקרובים דבריהם להיות שווים בסגנונם".

ואכן מצינו כי בספריית רבנו הזקן ('פרדס חב"ד' גליון 6) היו בנמצא אצלו "חידושי הריטב"א".

ומהשוואת הרבי יש אפוא סמך נוסף לדבר! [אם כי עדיין תמוה מדוע לא נזכר הריטב"א אף פעם במפורש במשנתו].

השגה על בעל 'שרידי אש'

בכ"ט בסיוון תרצ"א, בעת שהרבי שהה בברלין, נדרש הרבי לשאלתו של הרב יחיאל-מיכל דאברוסקין בעניין ריבית בבנק (נדפסה ב'רשימות' חוברת קסא – ש"פ תצא תשנ"ח). ולמרות שהרבי מדגיש שם (עמ' 8) "ואני חונה עתה בלי ספרים. וכבר דשו בה רבים וגדולים ופרץ ההיתר בזה. וכבר ערערו וצעקו על זה", הרי בהמשך הוא כותב (בעמ' 9):

ויעויין בריטב"א בבא מציעא (סט, ב) במה שחילק בין ב' הלשונות ד"שכר אמירה", ורבית דקאתי לוה למלוה.

כמה שנים קודם לכן, בחודש טבת תרפ"ח, כשרשם הערות על קונטרס פינוי עצמות מתים להגאון הרב ר' יחיאל-יעקב ויינברג, בעל 'שרידי אש' (שנדפס בשנת תרפ"ו בברלין), התייחס הרבי בין השאר (נדפס ב'רשימות' חוברת קכז – יצאה לאור לש"פ ויחי תשנ"ח עמ' 15) למה שכתב הגאון הנ"ל: "הא דכתב הריטב"א ז"ל דבחפר בה בור נאסרו גם הדפנות... נראה דהדפנות אסורים מטעם משמשי עבודה-זרה, דהרי אי אפשר לחלל בלא דפנות וכו' ".

תגובת הרבי היתה:

מה שכתב דאי-אפשר לחלל בלי הדפנות – צריך-עיון, דרק בית קבוע אי אפשר בלי דפנות [= מה-שאין-כן חלל סתם].

רבי עקיבא כבעל-תשובה

בחידושי הריטב"א במקומו כתב כי מקודם לא היה רבי עקיבא צנוע ומעלי "אבל אחרי כן חזר למוטב שהיה צנוע ומעלי" (כן הוא בשיטה מקובצת בשמו וכן צריך להיות גם בחידושי הריטב"א שם), ולפי זה הרי היה בעל-תשובה ממש (על-כל-פנים בעניינים אלו).

[והוא דלא כמו שכתבו התוספות (כתובות סב, ב) ד"ה דהוא, דאף שכשהיה עם-הארץ היה אומר מי יתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור (פסחים מט, ב), מכל-מקום שומר מצות היה והיה "צנוע ומעלי" גם מקודם].

דברים אלו מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך יא עמ' 107) בעניין עבודת ה' של רבי עקיבא ש"היה בן גרים, התחיל ללמוד תורה בהיותו בן ארבעים שנה ומזה – שעבודתו היתה בקו התשובה". וראה גם מכתבו של הרבי מל"ג בעומר תשל"ג (לקוטי שיחות כרך יב עמ' 233).

אסמכתא מחדשת דין!

"אסמכתא אינה מחדשת דין" – כך קבע הרבי במכתבו מיום כ"ח במרחשוון תשי"ז, להרה"ג ר' מנשה קליין אב"ד אונגוואר ובעל מחבר ספר שו"ת משנה הלכות.

אולם לימים [ראה 'התקשרות' גליון תתקנג (פרשת לך לך תשע"ג עמ' 10)] הוסיף הרבי ליד הקביעה הזו את המשפט דלהלן: "אבל עיין ריטב"א ראש השנה טז, א".

בדברי הריטב"א בראש השנה שם נאמר:

ש"לא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך, חס-ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר" אלא "התורה העידה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו.. ולפיכך תמצא החכמים נותנים בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל-פה רמוזה בתורה כו'" [הדברים הובאו גם בתורת מנחם כרך לה עמ' 118; כרך מ' עמ' 70].

באותו מכתב כתב הרבי גם כי "מעולם נתקשיתי בסברת הרמב"ן והריטב"א בקידושין כב, א" – ראה התקשרות שם.

שעבודו של ערב

בסיום מסכת בבא בתרא (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 145 ואילך) בפירוש דברי רב אשי (בבא בתרא קעג, ב) לגבי ערב בשעת מתן מעות – "בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה", מבאר הכוונה כפי שמשמע מכמה פוסקים שההנאה שהוא מקבל מה'מהימן' – די בה לפעול את השעבוד ("משתעבד נפשיה").

ב"כמה פוסקים" צויין שם בהערה 13:

ראה ריטב"א קידושין ז, ריש עמוד א'. וראה גם ריטב"א בבא בתרא שם.

בהערה קודמת שם (הערה 9) צויין: "וראה גם ריטב"א (בלוי, תשי"ד. ירושלים, תשל"ו) בסיום בבא בתרא". וגם אחר-כך בהערה 20 שוב: ראה ריטב"א קידושין ז, רע"א. מחנה אפרים שם ד"ה אבל. ובהלכות ריבית סי"א.

שבח למשה בשבירת הלוחות

בשיחה לפרשת כי תשא (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 249) בביאור דברי חז"ל (שבת פז,א) "אשר שיברת" ואמר ריש-לקיש "ישר כחך ששיברת", מצטט הרבי את דברי הריטב"א ב"חידושים (המיוחסים ל) הריטב"א", שההכרח לפירוש זה הוא "משום דכתיב (עקב י, ב) "שברת ושמתם (בארון)" ממנו למדים (ב"ב ד,ב מנחות צט, סע"א ואילך) ש"שברי לוחות מונחין בארון" – "ושמע מינה שהיתה שבירתן חביבה לפניו, דאי לא, לא היה מצוה להניחן (ולקיימן) בהארון שאין קטיגור במקום סניגור", ומעין זה – ברמב"ן ב"ב שם, וברשב"א (מובא בעין יעקב שבת שם), ו"דריש האי אשר לשון אשרי" (וברי"ף לעין יעקב שבת "לשון אושר").

בהגנה על דעת הריטב"א

שיחה ארוכה בעניין מחילה בריבית (בלקוטי שיחות כרך יב עמ' 116 ואילך) מתבססת על דברי הריטב"א "חידושי הריטב"א החדשים (הובא בשיטה מקובצת) לבבא מציעא", בביאור דעת הגאונים שאין מחילת לווה מועלת לפטור את המלווה מלהחזירה ללווה; הרבי חולק על האבני-נזר (ראה הערה *19 שם) בביאור דעת הריטב"א, ושוב מביא:

ראה חידושי הריטב"א קדושין ו, ב. חידושי הריטב"א החדשים בבא מציעא סה, ב בשם הרמב"ן... במחנה אפרים רוצה להוכיח מכמה מקומות דלא כהריטב"א... אבל ראה שער המשפט שהשיג עליו. וראה גם אבני מילואים סימן כח סקכ"ב. פני יהושע בבא מציעא סא, ב. חידושי רבי עקיבא איגר שם, א-ב. ועוד.

בית-דינו של הרי"ף

וכך כותב הרבי (ג' מנחם-אב תשי"ד – אגרות קודש כרך ט' עמ' רכג):

מה שהיה הרי"ף תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת, הרי מבואר טעמו כי לדעתו עתה תוקעין בכל מקום שיש בית דין חשוב אף-על-פי שאינו סמוך, ועיין ר"ן ריטב"א ומלחמות, בר"ה [ריש פרק ד'] שם.

[ונזכרו הדברים בהזדמנויות נוספות כשלפעמים מתווסף הציון: מגיד משנה הלכות שופר פרק ב הלכה ט – ראה לדוגמה התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2684].

קרבן מובחר מצד האדם

בלקוטי שיחות (כרך ז"ך עמ' 11) בעניין החיוב להביא קרבן "מן היפה המשובח ביותר... כל חלב לה'" (רמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח), והחידוש בהוספה זו על הדין שקרבן צריך להיות "מן המובחר" (שם בריש הפרק); מציין שם הרבי (בהערה 30) לגבי החילוק בין דין "כל חלב לה'" שברמב"ם, והחיוב להתנאות לפניו במצות שבש"ס (שבת קלג, ב):

להעיר (יתירה מזו) מריטב"א שבועות (טו, א ד"ה אלא גדולות) שהדין מבחר נדריכם (ושאר הדרשות בנוגע לקרבן שיהא מן המובחר) "משום דאיכא מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהא מצות בזויות כו' (ועיין לשון הרמב"ן שם). וכן משמע ב'שאגת אריה' סימן נ.

גר שלם בזמן-הזה

כשדן הרבי במהות הגֵרות בזמן הזה (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 160 ואילך) מביא בהערה שם:

במסכת כריתות ט, א: אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר ראב"י וכי יגור אתכם גר.. לדורותיכם גו' (שלח טו, יד).

ובנימוקי יוסף יבמות מז, א ד"ה ת"ר מכאן (ועל-דרך-זה בריטב"א יבמות שם – מו, סוף עמוד ב) "אבל בזמן הזה אינה מעכבת דהא לדורותיכם כתיב ויודע היה הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים", והיינו שהלימוד מ"לדורותיכם" הוא – ש"בזמן הזה אינה מעכבת", מה שאין כן בזמן הבית – כל השלשה דברים הם לעיכובא, ועל-ידי מילה וטבילה לא נעשה גר כלל.

אבל ברמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה,ב – לפי הצפנת פענח על הרמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג הלכה ד' (סט, א) – שגם בזמן הבית הקרבן מעכבו "להיות גר גמור כו'" רק בנוגע לאכול בקדשים, אבל "לשאר דברים הוה כישראל לכל דבר".

(וראה גם לקו"ש שם עמ' 164 והערה 29).

שעבוד הפועל לאדונו

בלקוטי שיחות כרך כה (עמ' 145 בהערה 42):

גופו של הפועל קנוי לבעל-הבית – ראה ריטב"א בבא מציעא (י' א ובריש פרק ו' שם). ועוד. וכן הוא דעת הרמב"ם הלכות מכירה – ראה בכל זה מחנה אפרים הלכות שכירות פועלים ס"א ב ועיין שם סוף סימן א'..

מקור בכתוב

וכך כתוב בלקוטי שיחות כרך יג (עמ' 61 הערה 40) לגבי הזהירות מהיסח הדעת בתרומה וקדשים:

..ולהעיר שגם היסח הדעת בתרומה וקדשים הוא מצד הכתוב "משמרת – עביד להו שימור" (פרש"י פסחים לד, א ד"ה בהיסח הדעת, רמב"ן וריטב"א חולין ב, ב ד"ה ואם שחט).

עיר מקלט לעתיד לבוא

מהוספת עיר מקלט לעתיד-לבוא אין כלל ראיה שאז יהיה עולם כמנהגו נוהג, משום שערי מקלט ישמשו כפרה למי שהרג נפש בשגגה לפני זמן זה – בזמן הזה, ובהיותו אז בארצות קיני קניזי וקדמוני יהיה עליו לגלות לעיר מקלט.

ומוסיף הרבי (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 110 הערה 39) גם לדעה שהובאה בריטב"א (מכות יא, ב) "דבעינן כהן-גדול המכפר שיהא נמצא בשעת רציחה" ואם לאו אינו יוצא משם לעולם – יש-לומר דזהו דווקא באם יש אפשריות שיהיה כהן-גדול, מה-שאין-כן בנידון-דידן אין זה מעכב. ועוד דשיהיה כהן גדול – הוא בשעת גמר דין (משנה מכות שם). ולהעיר מעניין דלאו מינה לא מחריב בה (זבחים ג, א).

ושוב: בביאורו את דברי חז"ל (נגעים פ"ג משנה ב') "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל" מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך לז עמ' 38 הערות 13 ו-16) שלדעת הריטב"א ישנו "איסור ראיית נגעים" אלא שלדעתו הוא מדרבנן (מה שאין כן לדעת הרא"ם וכו' הוא יותר מזה).