בפרשתנו מופיע הציווי: "כל חֵלֶב לה'". משמעות הדבר היא, שאת החֵלֶב, השומן המובחר בגוף הבהמה, יש להקריב לקב"ה.
הרמב"ם מרחיב חיוב זה על כללות עבודת ה': ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב". כל דבר הקשור בעבודת ה' ובקיום התורה והמצוות צריך להיעשות בדרך השלמה והטובה ביותר. על האדם לקיים כל מצווה בצורה הנאה והטובה ביותר.
קיום שאינו שלם
מה הדין אם האדם קיים מצווה אך לא בצורה השלמה והנאה? הספרי קורא על כך את הפסוק "ולא תִשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". כלומר, אם תעשו את המצווה בשלמות, בבחינת "בהרימכם את חלבו ממנו", כי-אז "לא תִשאו עליו חטא"; אבל "אם הפרשתם אותו שלא מן המובחר, אתם בנשיאת עוון".
ההלכה היא שגם אם הפריש האדם תרומה מן היבול הגרוע כדי לפטור את היבול היפה והמשובח – קיים את מצוות הפרשת התרומה, אך עם זה יש בכך משום 'נשיאת עוון', מפני שהיה חסר הקיום של "כל חלב לה'".
תענוג ושמחה
יש בכך גם מסר חשוב לעבודת ה' הרוחנית. 'חֵלֶב' משמעותו חיוּת גדולה, תענוג ושמחה. יהודי צריך לתת את הכוחות האלה לקב"ה – שהתענוג שלו יהיה ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות. לא דיי בעצם קיום התורה והמצוות, אלא על האדם לעבוד את ה' מתוך חיוּת ותענוג.
אמנם המצווה מתקיימת גם אם היא נעשית מתוך קבלת עול בלבד, כמילוי חובה. ההלכה היא שאפילו מצווה שנעשית שלא לשמהּ, או שהאדם מקיים אותה בלי להבין את הלכותיה ומשמעותה –מצווה היא. ובכל-זאת יש בקיום כזה משום 'נשיאת חטא', מכיוון שחסר העניין של "כל חלב לה'".
החדרת חיוּת
מדוע באמת נחוץ כל-כך שהחיוּת והתענוג של היהודי יהיו בקיום התורה והמצוות? – מפני שרצון ה' אינו מצטמצם לעצם קליטת התורה במוחו של האדם ולעצם קיום המצוות, אלא הקב"ה רוצה שהתורה והמצוות יהיו תמצית חייו של היהודי. התורה צריכה ליהפך לדמו וקיום המצוות צריך להיות מהות חייו. הביטוי לזה הוא הקיום מתוך חיוֹּת, תענוג ושמחה.
לכן אין דיי בלימוד ההלכות היבשות בקיצור שולחן ערוך, אלא האדם נדרש להתעמק בטעמיהן. ומאותו טעם אי-אפשר להסתפק בלימוד החלק הנגלה בלבד של התורה, אלא צריך ללמוד גם את פנימיות התורה, תורת החסידות. פנימיות התורה מחדירה חיוּת בלימוד החלק הנגלה של התורה, ומסייעת לאדם להפוך את עולמו הפנימי, עד שהתענוג האמיתי שלו והשמחה האמיתית שלו יהיו בעבודת הבורא.
(תורת מנחם כרך מ, עמ' 185, 242) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
