מה חידש הבעל-שם-טוב באהבת ישראל לאנשים פשוטים, מה הוסיף עליו המגיד, וכיצד תכלית העניין בא לביטוי בדברי אדמו"ר הזקן? * מדוע ביכורים דווקא, מבין שאר מתנות כהונה, שייכים למתן תורה? וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בהבאת דורון צדקה לתלמיד חכם? * בביכורים מתגלה מעלת הנשמה כפי שקדמה לכל דבר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק אדמו"ר נטל ידיו הקדושות לסעודה, והורה לנגן ניגון שמח, באמרו, שהפתיחה צריכה להיות בניגון של שמחה.
אחר כך אמר: כיון שחג השבועות שייך לבעל שם טוב, להיותו יום ההילולא שלו1 – ינגנו את התנועה של הבעל שם טוב (וציוה לנגן הניגון שלש תנועות – של הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן).
אחר כך ציוה לנגן ניגון על תיבות של פסוק בתהלים2 [וניגנו הניגון "אך לאלקים דומי נפשי"3].
* * *
ב. ציוה לנגן ואמר מאמר דיבור-המתחיל וידבר אלקים גו'.
* * *
ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג לברך קודם חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ובכן: בשלמא בנוגע לפנימיות – יכולים לחשוב שאין הזולת יודע מה נעשה אצלו בפנימיותו; אבל בנוגע לשמחה – הרי זה צריך להיות ניכר בגילוי, בריקוד, בקול (שירה), ובקווי הפנים. ובמילא, כאשר לא רואים את השמחה בגילוי, יש צורך לעורר על זה.
ולהעיר:
בדרך כלל צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אל תדין את חברך כו'"4, "הוי דן את כל האדם לכף זכות"5, וצריכים להיזהר שלא לומר על יהודי דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ובכלל, מי עשאו שופט לפסוק על יהודי.
ועוד זאת, שיתכן שכאשר פוסק דינו של פלוני פוסק הוא את הדין גם על עצמו – כידוע הביאור6 בדברי המשנה7 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין ואחר כך חשבון – שלכאורה, היה לו לומר חשבון ודין, שהרי על-פי החשבון פוסקים את דינו – שאין פוסקים דינו של אדם למעלה עד שלא יפסוק בעצמו מהו העונש על עניין כזה, ולכן מזמינים לו אדם שעבר עבירה זו, וכאשר פוסק את דינו של הזולת, אזי פוסקים גם את דינו (אף שהוא בעצמו לא היה פוסק דין על עצמו, מצד אהבת עצמו, ש"על כל פשעים תכסה אהבה"8). וזהו "דין וחשבון" – שתחילה ישנו ה"דין" שפוסק על הזולת, ואחר כך עושים עמו "חשבון", שגם הוא במצב כזה כו'.
אבל, ביחד עם זה, מובן וגם פשוט, שכאשר יהודי (ובפרט מוכיח) רואה אצל חבירו דבר לא טוב, או שחסר אצלו דבר טוב, צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר, ולא להימנע מלהוכיח אותו בגלל הלימוד זכות שבודאי בפנימיותו טוב הוא, אלא שמצד ענוה, או סיבה אחרת, לא בא הדבר לידי גילוי, וכיוצא בזה.
– לימוד זכות על חבירו לא יכול להיות באופן שיגרום נזק לחבירו, שבגלל הלימוד זכות יימנע מלהוכיח אותו, ובמילא יישאר חבירו במעמדו ומצבו הקודם, אלא ודאי צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר.
וסיים כ"ק אדמו"ר: היו בשמחה, ובאופן שיהיה הדבר ניכר בגילוי. תאמרו לחיים ותנגנו ניגון של שמחה.
(והוסיף בבת-שחוק:) ישנם כאלה ("עולם'שע")9 שה"עצה" שלהם להתגלות השמחה היא... צביטת הלחיים ("קנייפּן די בּאַקן") שעל-ידי זה יהיו נראים הפנים מחייכים ושמחים. אבל תורת החסידות מציעה עבודה קלה יותר לפעול התגלות השמחה10.
* * *
ד. כ"ק11 מו"ח אדמו"ר אמר תורה מהבעל שם טוב12 אודות עניין אהבת ישראל גם לאנשים פשוטים:
"תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי13 כעמך כישראל גוי אחד בארץ"14. והיינו, שבני ישראל הם התפילין של הקב"ה. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – ששניהם מצוה וחייבים בברכה [ברכה אחת, או ב' ברכות, כהדעות בזה15], והסדר הוא שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. וכן הוא גם בתפילין דמארי עלמא, שתפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות), קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).
תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות16.
ה. ידוע גם מה שסיפר17 הרב הצדיק ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרב הצדיק ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור18.
ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעל שם טוב – כי הבעל שם טוב דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.
ו. ואדמו"ר הזקן אומר19 שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.
וזהו "ואהבת לרעך כמוך"20 – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,
– שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה"8, היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים), מכל מקום, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים –
כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.
– בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל על-ידי התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.
כיצד יתכן הדבר שהאהבה לזולת תהיה אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו?
יש בזה שתי הסברות:
א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד21. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם"22, ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב23 – היא אהבה עצמית24.
ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים25. ואם כן, אין זו אהבה לזולת, אלא לו עצמו.
ז. ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:
מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה26 ומדידה. והראיה היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.
אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל של "אחים ממש".
ח. על-פי זה מובנת שייכות אהבת ישראל למתן תורה:
לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה של אהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד"27, וכמבואר במדרשי חז"ל28 שבשביל מתן תורה הוצרך להיות מספר ששים ריבוא, כולם בשווה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.
וההסברה בזה – שעל-ידי אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בכוחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שווים כולם.
ועל-ידי זה יכול להיות עניין מתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם, הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה19), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי"29, העצם של הקב"ה, שמסר את עצמו – על-ידי התורה ("כתבית יהבית"29) – לעצם של בני ישראל.
* * *
ט. [אחד המסובים הגיש לכ"ק אדמו"ר קנקן יין, באמרו שמביא "ביכורים". ואמר כ"ק אדמו"ר:]
איתא בגמרא30 "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים". ובהבאת דורון גופא מצינו עילוי מיוחד בנוגע ליין – כדאיתא בגמרא31 "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין".
ויש לבאר שייכות הבאת דורון לתלמיד חכם לעניין הביכורים, והמעלה המיוחדת שביין דווקא.
י. מעלת הביכורים לגבי שאר מתנות כהונה, כמו תרומות ומעשרות:
בתרומות ומעשרות יוצא הכהן אל הגרנות, ובעל השדה אינו מוכרח ליתן לכהן זה דווקא, אלא יכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, שהרי יש לו טובת הנאה32. ולאחרי כל זה יכול לתרום כמה שרוצה, שהרי מעיקר הדין חיטה אחת פוטרת את הכרי33, וגם התורם בעין רעה תרומתו תרומה34.
מה שאין כן ביכורים – שאין מביאים אותם אלא משדות וכרמים שהם מן המובחר35, ובשדות וכרמים המובחרים גופא הרי זה "מראשית כל פרי האדמה"36, "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה . . אומר הרי זה ביכורים"37, וצריך להביאם בעצמו לבית המקדש אל הכהן ולומר מקרא ביכורים, והיה סדר שלם באופן הבאת הביכורים – "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' החליל מכה לפניהם וכו'"38, סדר של שמחה. וכל זה – אף-על-פי שלא היו מקריבים את הביכורים על גבי המזבח,
אלא נותנים אותם לכהן, בשר ודם, שיכול להיות שמביא הביכורים חושב שגדלה מעלתו ממעלת הכהן (שהרי יש מציאות של כהן גדול עם הארץ שממזר תלמיד חכם גדול ממנו39), ואף-על-פי-כן היה מביא הביכורים בשמחה כו'.
ודוגמתו ב"המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים" – כי, הבאת דורון לתלמיד חכם הוא עניין נתינת צדקה עבור תורה, ובמילא הרי זה על-פי הסדר של תורה שהיא בלי גבול (כמבואר לעיל במאמר40), כך שגם הצדקה היא ללא חשבונות,
[שהרי יש אופן של נתינת צדקה על-פי חשבון, ולא עוד אלא שאפילו כאשר נתינת הצדקה היא בשביל להפטר מתשלום מסים, הרי זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב41 "ונוגשיך צדקה", ויתירה מזה, המאבד סלע ומצטער על אבידתו, ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי זה נחשב לצדקה42, ומקבל על זה השכר של עולם הבא, לויתן ושור הבר כו' – אלא שאין זה דומה לנתינת צדקה ללא חשבונות, בדוגמת מעלת הביכורים לגבי שאר מתנות כהונה],
וכל זה – אף-על-פי שהנתינה היא לתלמיד חכם שאינו אלא בשר ודם, ועד שהנותן יכול לחשוב שמעלתו גדלה יותר ממעלת התלמיד-חכם, ועוד זאת, שהנותן יודע שמצד טבעו של התלמיד-חכם ש"נוקם ונוטר כנחש"43 לא יקבל תודה עבור הדורון... שהרי התלמיד-חכם חושב שכיון ש"מאן מלכי רבנן"44 הרי כל העולם משועבד אליו ומגיע לו הכול... ואף-על-פי-כן נותן צדקה ללא חשבונות, ונותן בשמחה.
ועניין זה שפועל בעצמו ליתן צדקה עבור תורה ללא חשבונות, ומתוך שמחה, עם היותו קשור עם גוף ונפש הבהמית, עם בני ביתו וחלקו בעולם – הרי זה רק מצד עצם הנשמה שהיא מושרשת בעצמות, ולכן נעשית עבודתו כפי שנדרש מצד בעל הרצון, כיון שאינו מציאות בפני עצמו אלא הוא בתכלית הביטול לבעל הרצון.
ועניין זה מרומז ב"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" – כי ענינו של יין הוא גילוי ההעלם, כמו שכתוב45 "נכנס יין יצא סוד", וכפי שמצינו46 ש"אגברו חמרא אדרדקי . . כיון דאיבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד וכו'" (על דרך ש"אתו דרדקי . . ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון47 לא איתמר כוותייהו"48), שזהו מצד מעלת היין שעל-ידי זה יצא סוד, ובנדון דידן – גילוי הסוד שבנשמה, ועד לסוד שבסוד, שזהו עצם הנשמה.
יא. ולהעיר מהסיפור49 שפעם הלכו חסידים לאדמו"ר הזקן, ובלכתם בדרך היתוספו אליהם עוד חסידים מכמה וכמה מקומות, עד שהתקבצו אלפים אלפים חסידים, ולקחו שור וציפו קרניו בזהב, כסדר הבאת הביכורים ש"השור הולך לפניהם וקרניו מצופין זהב", וכך באו לאדמו"ר הזקן.
כאשר אדמו"ר הזקן ראה אותם מהחלון, נכנס לחדרו, התגלגל ("האָט זיך פאַרקייקלט") על הארץ ואמר: מה50 הם רוצים ממני?! וענתה זוגתו הרבנית: הם רוצים שתאמר להם מה ששמעת מהרבי שלך. ואמר אדמו"ר הזקן: אם כן, אומר להם עוד ועוד ("איך וועל זיי זאָגן און זאָגן"). ואז אמר אדמו"ר הזקן תורה, ופירש מה שנאמר בהבאת ביכורים "והחליל מכה לפניהם", ש"חליל" הוא מלשון חלל ומקום פנוי, ו"מכה" מלשון כהה ("טונקל"), וזהו "החליל מכה לפניהם", שהחלל ומקום פנוי נעשה כהה לפני מביאי הביכורים, מצד גודל העילוי בהבאת ביכורים.
והיינו, שעל-ידי עניין הבאת ביכורים היתוספו עניינים חדשים בתורת החסידות.
יב. ועל-פי זה יובן הקשר והשייכות של עניין הביכורים לחג השבועות, שנקרא חג הביכורים51:
ביכורים52 – שנקראים "ראשית" – קאי על נשמות ישראל, כמאמר רז"ל53 בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית, לפי שמחשבתן של ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר54, אפילו לתורה, ובשבילם היתה התהוות הבריאה, ובשבילם היה עניין מתן תורה.
וזוהי שייכות הביכורים לחג השבועות – כיון שהמשכת כתר תורה בחג השבועות55 היא מצד מעלתם של ישראל, עצם הנשמה, שזהו עניין הביכורים.
(קטעים מהתוועדות יום ב' חג השבועות ה'תשי"ג. תורת-מנחם כרך ח עמ' 206-210, 213-216)
______________________
1) לקו"ד ח"א לב, א. ועוד.
2) כנראה בגלל השייכות של שבועות לדוד המלך, שנסתלק בעצרת (ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד. ועוד). המו"ל.
3) תהלים סב, ו.
4) אבות פ"ב מ"ד.
5) שם פ"א מ"ו.
6) ראה לקו"ש ח"ד ע' 1207 ואילך. ח"ו ע' 283 ואילך. ועוד.
7) אבות רפ"ג.
8) משלי יו"ד, יב.
9) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ס"ע 144.
10) ברשימת ההנחה חסרים כאן איזה תיבות (המו"ל). וברשימה אחרת איתא, שהדרך היותר טובה לפעול ענין השמחה היא – ע"י ריקוד.
11) שיחה זו (ס"ד-ח) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית) ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 299 ואילך. – במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
12) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סצ"ב. וש"נ.
13) דברי הימים-א יז, כא. ועוד.
14) ברכות ו, א.
15) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סי"ג ואילך.
16) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.
17) סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 116.
18) להעיר מתומר דבורה פ"ב.
19) ראה תניא פרק לב.
20) קדושים יט, יח.
21) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ריש ע' 205. ס"ע 210. וש"נ.
22) פ' ראה יד, א.
23) אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תכה (נעתק ב"היום יום" כח ניסן).
24) קובץ מכתבים אודות אמירת תהלים ע' 192 (אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תקכד).
25) ראה לקו"ש ח"ב ע' 435 ואילך.
26) כי, האהבה לרשע גמור היא מאותו טעם שאהבת ישראל צריכה להיות גם לאנשים פשוטים, להיותם תפילין דמארי עלמא, תפילין של יד, מארי עובדין טבין – דכיון ש"אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון" (ראה חגיגה בסופה. וש"נ), נמצא, שאפילו רשע גמור יש בו המעלה דתפילין דמארי עלמא (מהנחה בלתי מוגה).
27) יתרו יט, ב ובמכילתא ופרש"י.
28) מכילתא שם, יא. דב"ר פ"ז, ח.
29) שבת קה, א (לגירסת הע"י). וראה גם לקמן סמ"ג.
30) כתובות קה, ב.
31) יומא עא, א.
32) ראה בכורות כו, ב ואילך. רמב"ם הל' תרומות פי"ב הט"ו ואילך.
33) חולין קלז, ב. וש"נ. רמב"ם שם רפ"ג.
34) תרומות פ"א מ"ג. רמב"ם שם ה"ב.
35) ביכורים פ"א מ"ג. רמב"ם הל' ביכורים פ"ב ה"ג.
36) תבוא כו, ב.
37) פרש"י עה"פ. ביכורים שם רפ"ג. רמב"ם שם הי"ט.
38) ביכורים שם מ"ג. רמב"ם שם פ"ד הט"ז.
39) הוריות יג, א (במשנה).
40) ד"ה וידבר אלקים פ"ד ואילך (לעיל ע' 201 ואילך).
41) ישעי' ס, יז. וראה ב"ב ט, סע"א.
42) תו"כ ופרש"י ויקרא ה, יז. ספרי ופרש"י תצא כד, יט.
43) יומא כג, רע"א.
44) ראה גיטין סב, סע"א. זח"ג רנג, ב (ברע"מ).
45) עירובין סה, סע"א. סנהדרין לח, רע"א. ועוד.
46) סנהדרין שם.
47) בימי יהושע דייקא, כי בימי משה ידעו כל הענינים, שהרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד).
48) שבת קד, א.
49) ראה "רשימות" חוברת ח ע' 22. יד ע' 26. שיחת יום ב' דחג השבועות תרצ"ט ס"ז (סה"ש תרצ"ט ע' 337). – כ"ק אדמו"ר אמר שכללות הסיפור שמע מאדמו"ר מהוריי"צ, ופרטי הדברים שמע מחסידים.
50) כ"ק אדמו"ר בכה כשדיבר בענין זה (המו"ל).
51) פינחס כח, כו.
52) ראה בארוכה אוה"ת ר"פ תבוא. ועוד.
53) פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.
54) ב"ר פ"א, ד. ועוד.
55) ראה בארוכה לעיל במאמר ד"ה בשעה שהקדימו (לעיל ע' 184 ואילך). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
