נושאים נוספים
	התקשרות 988 - כל המדורים ברצף
	חלקו של כל יהודי בארץ ישראל וזכות הנשים בעבודה זו
	הגאולה היא מצבו האמיתי והטבעי של יהודי
	יסודתו בהררי קודש (ז)
	פרשת פינחס
	ויהי מורא שמים עליכם
	הלכות ומנהגי חב"ד

כמה שעות המתינו האריז"ל, השל"ה ויחידי סגולה, בין בשר לחלב וכן להיפך? * בין שאיפות רוחניות לסיפוק בגשמיות * כשהיצר הרע מכשיל את האדם שלא להתגאות... * מדוע לא זכה יעקב אבינו שיוסף בנו יכבד אותו כ"ב שנה? * תרגום, כתיבת תורה שבעל-פה, הגהת ספרים, ספרי מפתחות וכדומה – האם יועילו או חלילה להיפך ביגיעת ועיון הלומדים? * אסמכתאות לדברי הרבי, רשימה שביעית בסדרה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

השל"ה בעקבות האריז"ל?

בשנת תשד"מ התייחס הרבי ('בצל החכמה' עמ' 205; התוועדויות תשמ"ה כרך ה' עמ' 3089) למנהגו של האריז"ל להמתין בין אכילת בשר לחלב כ"ד שעות – [דבר שלא נהוג כיום. מקור הדברים כפי שהובא בטעמי המצוות על הנהגת האר"י (ונסמן שם הע' 49) נמצא גם ב'משנת חסידים' מסכת מוצאי שבת ז,ד בהוראה לכל: "ולא יאכל גבינה ביום שאכל בו בשר אפילו זה בתחלת הלילה וזה בסוף היום". והרי המשנת חסידים "לא העתיק רק דברי האריז"ל" (פסקי דינים להצ"צ יו"ד סקט"ז)]. – ואמר:

בנוגע למנהגי האריז"ל, ישנם מנהגים השייכים לכל אחד ואחד מישראל וישנם מנהגים השייכים לסוג מסויים של תלמידים כו'.. בצירוף כולם נעשית העבודה כולה בשלימותה.

ועל פי דברי הרבי יש לבאר מה שכתוב בספר יוסף אומץ (לר' יוסף יוזפא האן) חלק א' סימן קלז:

"ואני הקטן ראיתי הגאון מורינו הרב ישעיה [=השל"ה] אב-בית-דין פה מחמיר להמתין לחלב אחרי בשר עד כ"ד שעות על פי הקבלה. ואני לא ידעתי מאין לו..". והיינו, שמקור הנהגת השל"ה הוא בהנהגת האריז"ל ("על פי הקבלה") אך מכיוון שסוף סוף הרי זה בכלל המנהגים "השייכים (רק) לסוג מסוים של תלמידים ולא לכל אחד מישראל – לכן תמה ה'יוסף אומץ'!

והנה גם מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב בחג השבועות ואחר-כך – בהפסק המתאים – גם בשר כבכל יום-טוב (ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן תצד, טז) – ראיה הוא שמנהגו של האריז"ל אינו שייך כי אם ליחידי סגולה.

[ואולי יש לדייק כך בלשון השל"ה עצמו (מס' שבועות פרק נר מצוה אות ח): "העולם נוהגין לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואחר כך אוכלין בשר לקיים ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר".

ואכן מצינו כמה וכמה פוסקים המציינים רק את מנהג אכילת חלב ולא בשר (ראה דרכי תשובה יו"ד סימן פט אות יט המערער על זה וכן נהגו כמה מגדולי ישראל ובכמה קהילות קדושות – ראה הנסמן ב'אור ישראל' סיון תשס"ג עמ' קטו הערות 69-65; מאידך מצינו כמה שביקשו לבטל מנהג זה דאכילת מאכלי חלב כו' – ראה תורת חיים חולין פג ד"ה וערב עצרת; אורח מישור על הדרכי משה יו"ד ספ"ט אות ד. ועוד).

ואכן לא מצינו איך נהג האריז"ל בעניין אכילת מאכלי חלב בחג השבועות – ראה אהלי שם כרך וא"ו עמ' רטו-רטז; ואולי אצל גדולי ישראל כהאריז"ל – לעניינים הקשורים באכילה ישנם משמעות אחרת. כשם שאמר המגיד לבית יוסף בעניין "אכלו משמנים ושתו ממתקים" – ראה מגיד מישרים להבית יוסף (סוף פרשת נצבים) – שהכוונה לדברי חלב ולא בשר (ראה לקוטי שיחות כרך יד עמ' 370 הע' 14)].

להביט נכון

בלוח 'היום יום' כ"ד חשון (ומעין זה שם ל' סיון), נאמר:

בענינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות להשם-יתברך כי טוב על חסדו אתו עמו – בענינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דיעה טובה להתלמד ממנו וכח ועוז שיוכל לעלות בעילוי.

[וראה גם התוועדויות תשמ"ה (כרך ב' עמ' 984, ובכמה מקומות) שבעניינים הגשמיים על האדם להביט על מי שפחות ממנו ("על הארץ – מתחת") מה שאין כן בעניינים הרוחניים יש להביט על מי שבדרגא נעלית ממנו – "בשמים – ממעל"!].

ויש לציין מקור לדברים אלו בדברי הרא"ש ב'אורחות חיים' אות נט "אל תשים עיניך למי שעלה לעושר יותר ממך, אלא למי שהוא תחתיך" [ועל דרך זה שם אות ס"ט: "רצה באשר ירצה יוצרך, שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה" – אלא ששם אפשר לפרשו גם לעניינים רוחניים כמו אלה מסוג הנאמר בלקוטי שיחות (ח"ב עמ' 517) בנוגע לעבודת הבירורים: "ענייננו הוא לא לרדוף אחר גדולות ונפלאות... כשאין הדברים מעניין שליחות נשמה זו בעולם זה"] –

ושם אות פא: "אל תביט למי שהוא קטן ממך בעבודה וביראה, כי אם לגדול ממך".

והנה ניתן להצביע על מקור לחלקו הראשון של הפתגם בגמרא מפורשת ו"מעשה רב" מהנהגתו של רבי עקיבא במסכת נדרים נ, א: אתא אליהו [הנביא לרבי עקיבא ואשתו רחל].. אמר להו הבו לי פורתא דתיבנא [מעט תבן] .. אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה [לאשתו] חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה. ובר"ן שם: לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם. וק"ל.

שלום מביא שלימות

הביטוי השגור "שלום – מלשון שלימות" לכאורה מקורו במהר"ל (נתיבות עולם א' עמ' ריג): "שלום הוא מלשון שלימות, כי השלום משלים המציאות עד שנמצא הדבר בשלימות בלי חסרון".

ויגבה לבו

בכמה שיחות (תורת מנחם כרך י"ט ע' 313 הע' 210. כרך ח"י עמ' 254) הביא כ"ק אדמו"ר את הסיפור אודות אחד החסידים של אדמו"ר הזקן, ר' מרדכי מלעפלי שמו, שלרגלי עסקיו הוצרך לשהות בפטרבורג, ששם היו יהודים מעטים שומרי מצוות ולמרות הקושי הצליח לעמוד בניסיונות כו' – מצד גאווה, באומרו, שעניין פלוני – אליו רצה היצר-הרע להסיתו – "לא מתאים" עבור חסיד של אדמו"ר הזקן!...

וכמו-כן – הסיק הרבי – בנוגע לכל-אחד-ואחד מישראל, שגם כאשר מדובר אודות עניין המותר על-פי שולחן-ערוך מכל מקום צריך להתנהג באופן של "לפנים משורת הדין", "מדת חסידות" – מצד גאווה, ביודעו גודל מעלתו שהוא בן אברהם, בנו יחידו של הקב"ה! – ופשיטא שלא יתכן שיהיה בסוג של "בן רשע" ח"ו...

ויש להביא מקור לעניין זה מדברי המגיד להבית-יוסף, ובהקדים: בכמה מקומות בספר מגיד מישרים מזהיר "ואל יהיה לבך נוטה ולא פונה לגאווה כלל. וכי תשמע בני אדם שישבחוך, תדאג ותצטער מאד ובשום פנים אל תתגאה .. תיכנע ותשפיל לפניו [יתברך] מאד מאד".

ובמקום נוסף (ב"אזהרות ותקונים וסייגים"): "שלא להתגאות כלל רק מאד מאד הוי שפל רוח".

אך בהקדמה (אזהרות וסייגים) שם כתוב: "ולא יזוח יצרך עליך. ואם יזוח תגעור בו ותאמר האם איש כמוני העתיד לכל המעלות [אלו] יחטא בהרהור".

ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו בדברי רבותינו נשיאינו כמה הוראות שהם, לכאורה, בסתירה לכל עניין ה"ביטול" – אחד היסודות של דרכי תורת ועבודת החסידות, ולדוגמא:

הפתגם "כשם שצריכים לידע את החסרונות, כמו-כן צריכים לידע מעלות עצמו".

כמו כן המסופר בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שהעניק תארים מכובדים למי (שממבט ראשון) לא היה (עדיין) ראוי (כל כך) לתארים אלו, באומרו, התארים שלי "מחייבים" הם.

ולפי הנ"ל, כשמדובר במלחמה כנגד היצר, אפשי הדבר – ואדרבה מוכרחים לנהוג באופן של הגבהה עצמית.

ולכשתימצי לומר יסוד כל הנ"ל הוא העבודה של "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים יז, ו) כמבואר בדא"ח, (ראה תורה-אור – לרבינו הזקן צט, ב. קיט, ג ואילך. לקו"ת במדבר טו, ג. לקו"ש חכ"ד ע' 142), בספרי מוסר (רבינו יונה בשערי העבודה, אה"ק תשכ"ז ע' א-ב), וכן בספרי גדולי ישראל כמו רבי יעקב עמדין בהקדמתו לסידור בית יעקב – סולם בית אל:

"יש גאוה אחרת רוחניות טובה מאד כו' וכל מה שהאדם נלכד במצודת יצר-הרע בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא ונפלא כי בן מלך הוא כו' והוא שהכתוב משבח יהושפט ויגבה ליבו בדרכי ה'".

מסובב ולא עונש

בלקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 154 הע' 32):

בדוחק אפשר לומר שמה שלא היה ליעקב כיבוד אב מיוסף ... כ"ב שנה הוא לא היה בדרך עונש.. כי אם בדרך סיבה ומסובב – מדה כנגד מדה... והיינו דלהיות שחסרה אצל יעקב העבודה דכיבוד אב... לכן לא היה אצלו גם המסובב ממנה.

[אלא שכ"ק אדמו"ר מקשה על זה מלשון הגמרא].

ולהעיר שעל דרך זה פירש העיון יעקב (על העין-יעקב) במגילה שם (טז,ב):

"דודאי אין זה עונש גמור... אלא לפי שכיבוד אב ואם הוא אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם-הזה דהיינו מי שמכבד אב גם בניו יכבדו וכיון שיעקב לא כיבד אביו אף שהיה באונס גם בנו שהיה חביב לו לא כבדו כ"ב שנה מחמת אונס, ואף אם עושה מצוה אחרת ששקולה... מכל מקום אין לו שכר זה שהוא מדה כנגד מדה".

ושוב כתב בהמשך דבריו: "שאין כאן עונש גמור רק שלא היה לו שכר פירותיו וק"ל".

להקל ולא להחמיר

בהתוועדות י"ג שבט תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 128-129) סיפר כ"ק אדמו"ר על אי-שביעות רצונו של הגאון החסיד רבי דוד צבי חן (הרד"ץ) מהגהת הלקוטי-תורה [על-ידי הרב אשר אראנאוויטש – שבמלאכתו תיקן כ-3,000 טעויות-דפוס] ונימוקו עמו היה, כי עניין (לימוד) החסידות אין זה רק עניין של השכלה שכלית בשכל אנושי, אלא להיות מונח כל היום בעניין של תורה, דברי-אלוקים-חיים, ולכן, כאשר עתה תמעט היגיעה סביב הבנת עניין הדא"ח, לאו דווקא שהזמן הנותר יוקדש לעניין תורה כו'.

ולהעיר שמעין זה פירש התוספות רי"ד במגילה ג,א: "תרגום של נביאים, יונתן בן עוזיאל אמרו... ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כו'", שכיון שכתבו תרגום לא ימסרו אנשים נפשם ללמוד את דברי הנביאים.

ומצינו עוד כיוצא בזה, בטעם שלא נכתבה מלכתחילה התורה שבעל-פה – בדברי החיד"א ('פתח עינים' עירובין כא, ב):

"למה לא נכתבו שעל-ידי שהם בעל-פה צריכים רבנן למיגרסינהו תדיר ולא פסיק, זה גורם להתקדש ולהשתעבד שעבודא דאורייתא... יהיו מוכרחים לחזור על לימודם בעל-פה, היה מזדכך גופם, ותורה אגוני מגנא ואצולי מצלא. לא כן אחר שנכתבה הגמרא, דבטלה הגירסא בהתמדה, ושרו חכימיא למהוי כעמא דארעא, וכו'".

[אמנם, מן הראוי להדגיש כי כ"ק אדמו"ר היה סבור שאדרבה ספרים שנועדו להקל על הלומדים כמו "ספרי אסופות", "ספרי מפתחות" וכיוצא-בהם, אין מה להתבייש בשימוש בהם להיותם חוסכים חיפוש וכו' ואת הזמן שחסכו יש להקדיש לבירור וליבון הסוגיה עצמה בהרחבה והעמקה יתירה כו' – ראה שיחת ש"פ משפטים תשד"מ ב'ספר היובל – קרנות צדי"ק עמ' רעח].

יציאה לשם כניסה – מותרת

ברמב"ם הלכות מלכים (ריש פרק ה) "אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ".

וצריך ביאור: למה לא הזכיר הרמב"ם את שמצינו בגמרא (קידושין לא, ב. וראה במאירי ומהרש"א שם) שמותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל גם לקראת אביו או אמו (בדרכם לארץ ישראל)?

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך כה עמ' 152): היוצא לחו"ל ללמוד תורה, לשאת אשה וכו' יציאתו נחשבת ליציאה לחו"ל לכל דבר, ולכן יש צורך בהיתר מיוחד לכך; ואולם היציאה לחו"ל כדי ללוות אדם בדרכו לארץ ישראל, הנה מכיוון שמטרת היציאה היא בשביל הכניסה לארץ ישראל, אינה נחשבת כלל כיציאה מן הארץ ומותרת לכתחילה – עד כאן תוכן דברי קדשו.

לפי זה מתורצת הקושיה (ראה גם מהרש"א בבא בתרא צ, ב): הרי ישנו דין שאין מוציאים פירות מא"י לחו"ל. כיצד, אפוא, נצטוו המרגלים "ולקחתם מפרי הארץ"? (שלח יג, כ). כמו כן ישנה הקושיה (בעל אמרי אמת מגור זצ"ל – הובא בפרדס יוסף החדש שלח אות מה) על המובא (ברש"י תולדות כד, נג) שאליעזר הביא מגדנות ללבן ובתואל, מהדין הנ"ל?

אמנם, מכיוון שמטרת הבאת הפירות הייתה לשכנע את בנ"י להיכנס לארץ ישראל וכן (הוצאת הפירות על-ידי אליעזר לסייע ב) הבאת רבקה ליצחק בארץ ישראל, שוב לא נחשבת כהוצאת הפירות לחו"ל.

עסקים לא, בבנק – כן!

בשתי תשובות של הרבי משנת תשמ"ו (היכל מנחם כרך א' עמ' סד-סה) קובע הרבי כי:

1) "פסק דין השולחן-ערוך" שלא לעשות מסחר (על-אחת-כמה-וכמה – ספעקולאציע) בממון הקדש. 2) אין לעשות עסק בצדקה והקדש (אף שיהיה בטוח לדעת בני אדם) ולכן אפשר רק להפקיד בבאנק באחוזים עד שיוציאו הכסף למטרתו.

להלן מקור הדברים:

בשולחן ערוך יורה דעה רנט, א נפסק: "משבא ליד גבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר בין לגבאי", וברמ"א שם: "ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים... שמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק" [ולכן מותר רק "כי אם כסף בכסף"]. "אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהיה קיים ויאכלו הפירות שרי וכן נוהגין". וזהו גם על-פי הכתוב בשו"ע שם בפנים: "ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות לאחרים ליתן, הרי גבאי מותר ללוותם ולפרעם".

אמנם בספר 'ים של שלמה' (בבא מציעא סוף פרק החובל) שלל הפקדה על-ידי תוכנית הנושאת רווח, משום שלדעתו עדיף שהכספים יהיו זמינים תמיד לעניים, ולכן אין לגבאי לעשות כן. לעומת זאת, דעת הרידב"ז היא שאם הכסף אינו מיועד לחלוקה מידית – מותר. ובספר התרומות (שער מ"ו ח"ד אות ח) כתב שאם מלווה לאדם שאצלו מצויים תדיר מזומנים, מותר, וכן דעת הרידב"ז (ח"ג תתנ"ז תי"ד).

ולכן כנראה התיר הרבי "להפקיד בבאנק באחוזים" משום שהבנק מצויים אצלו תדיר מזומנים, או כמו שכתבו באחרונים שכאשר גבאי מקבל על עצמו שידאג לעניים לכסף ממקור אחר עד קבלת כספם מהלווה, מותר הדבר. ולכן גבאי המפקיד בבנק עליו לדאוג להפקידם בתוכנית רווחית שבעת הצורך ניתן למשוך ממנה כספים בקלות.

החורבן – תחילת הבניין

בלקוטי שיחות (כרך כט עמ' 13): חורבן בית המקדש היה על-מנת לבנות – בית נעלה יותר – וממילא "ההיא נתיצה בנין מיקרי", עיין שם בארוכה.

ויש לציין לשל"ה ריש פרשת בלק:

"וחורבן בית המקדש היא בניינו כי חורבן בית המקדש גורם להיות 'תם עוונך בת ציון' ואז יבנה ביהמ"ק הגדול שהוא בנין בית עולמים הנצחיים, על-כן נוהגין כבוד בחורבנו כמו שהיו נוהגין ביישובו. כי החורבן סיבת היישוב האמיתי והוא על-דרך דתנן הסותר על מנת לבנות".