אל הרכבת עלה אדם שחזותו הייתה כשל בעל אחוזות עשיר. האיש בדק את הרשום בכרטיסו ופסע לעבר מקום מושבו. לאחר שהתיישב בנוחות סקר את סביבתו. הוא הבחין כי בספסל שלפניו יושב יהודי נכבד, בעל הופעה מרשימה, והסובבים אותו נראים מלוויו ומשמשיו.
בהבעת ביטחון עצמי רב שאל האיש בקול את היושב לצידו: "מי הוא האיש הנכבד היושב לפנינו?".
שכנו לספסל, שהיה אף הוא אחד מפמליית הרב המכובד, הסביר לאדון היהיר כי זה האדמו"ר מסלונים, רבי שמואל ויינברג, בעל 'דברי שמואל' (נסתלק לפני כמאה שנה).
בתגובה פלט האיש, בארשת שביעות-רצון עצמית: "גם סבי היה רב".
המילים האלה גרמו לכל הסובבים להיאלם באחת. הכול הביטו באיש בתדהמה. גם הרבי הִפנה את ראשו לעבר האיש ואמר: "אם סבך היה רב, הרי גם סבי היה רב, בוא שב לידי".
האיש קיבל את ההצעה ברצון, ועבר לשבת ליד הרבי.
בין השניים נרקמה שיחה. האיש סיפר כי מוצאו מרבי מאיר, בנו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב. הוא היה גאה בייחוסו אף-על-פי שרחוק היה מאוד מהליכה בדרכי סבו. עוד סיפר כי הוא רופא ומשמש בצוות רופאיו של הצאר.
רבי שמואל פנה אליו בחביבות ואמר: "ודאי תשמח לשמוע סיפור מסבך הגדול. הסכת ושמע".
והצדיק סיפר:
יענקל היה בן העיירה ברדיצ'ב. ברבות הימים חכר מאת הפריץ פונדק העומד על אם הדרך. אט-אט השיל מעליו את סממני יהדותו, ירד מדחי אל דחי עד שנודע בכל הסביבה כפורק עול. בהמשך נגרר אחר הטיפה המרה ושקע במשחקי הימורים.
פעם אחת פגש אותו רבי לוי-יצחק בהלכו ברחוב. יענקל היה שתוי למחצה, אך בירך לשלום את הצדיק, מתוך כבוד. אמר לו רבי לוי-יצחק: "יענקל, אינך יודע כמה אני מקנא בך".
יענקל פער את עיניו בתדהמה, והצדיק המשיך: "הלוא בעלי תשובה זדונותיהם נהפכים לזכויות. מקנא אני בזכויות הרבות שיהיו לך לכשתשוב בתשובה!"...
יענקל השיב בבדיחות-דעת: "אם-כן, בשנה הבאה יוכל הרבי לקנא בי עוד יותר".
מעת לעת היו השניים שבים ונפגשים. הצדיק היה חוזר על דבריו, ויענקל היה משיב את תשובתו, שנראתה חכמה בעיניו.
עברו השנים ויענקל חלה במחלה חשוכת מרפא. מצבו הידרדר וקיצו התקרב. יום אחד ביקש מאשתו להזמין את הצדיק מברדיצ'ב להיות עמו ברגעיו האחרונים. הצדיק נענה ובא. יענקל נראה חלוש וחיוור אך מבטו היה צלול. "נו, יענקל", אמר לו הצדיק ברוֹךְ, "אולי הגיעה העת לעשות תשובה?".
אזר יענקל את שארית כוחותיו ואמר לצדיק כי הוא מבקש לספר לו דבר-מה.
"במשך שנים החזקתי את הפונדק", סיפר יענקל. "הייתי מקפיד על תחזוקה ראויה, כמו זיפות הגג לפני החורף, תיקון כל מה שנשבר וכדומה. אולם כשהתחלתי לשקוע בהימורים ולשתות לשוכרה, הפסקתי לדאוג לכל אלה. מיום ליום הפונדק הוזנח יותר, והדבר ניכר בכל פינה. עם הזמן שקע הגג ונסדק, חלונות נשברו, אך לא עשיתי דבר לתקנם.
"יום אחד יצא הפריץ לציד. הוא רכב על סוסו האביר ביער הסמוך. פתאום התקדרו השמים וגשם זלעפות ניתך. הפריץ הדהיר את סוסו בשאיפה למצוא מחסה.
"המבנה הקרוב ביותר אל היער היה פונדקי", המשיך יענקל הגוסס. "הפריץ ציפה למצוא בו בית חם ויבש, אטום מרוחות ומהגשם השוטף. אולם הגג הסדוק כאילו חיכה לבוא הגשם. המים זרמו בעוז ושטפו את כל הבית. הרוח חדרה מהחלונות השבורים.
"לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מרוב בושה וכלימה. מלמלתי: 'אדוני הפריץ, וכי ידעתי שיהיה גשם שוטף שכזה? וכי יכולתי לדעת שתבוא סופה?'.
"את תגובתו של הפריץ זוכר אני כאילו אירעה עכשיו. המילים שאמר צורבות את ליבי ואת נשמתי". קולו של יענקל התגבר והוא זעק מקירות ליבו: "הפריץ צרח לעברי: וכי לא חשבת שיבוא יום ותצטרך לתת דין וחשבון על ההזנחה הגדולה שהזנחת את הפונדק?!".
בזעקה הזאת עלתה נשמתו של יענקל השמימה. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב העיד כי במילותיו אלה התחרט יענקל חרטה אמיתית וזכה לשוב בתשובה שלמה בטרם נפרד מן העולם.
הרבי מסלונים סיים את סיפורו. האיש שלצידו ישב שקט ומהורהר. אפשר היה לראות כי הסיפור הותיר עליו רושם עז. בתוך כך לקח הצדיק את ידו, הפשיל את שרוולו, והחל לקשור על זרועו תפילין.
כאשר הסיר מעליו את התפילין הודה היהודי כי ארבעים שנה חלפו מאז הניח תפילין בפעם האחרונה. בהתרגשות מסר לו הצדיק את התפילין שלו וביקש ממנו כי יניחן מדי יום.
שנים חלפו. יום אחד פגש משמשו של הרבי יהודי קשיש, עטור זקן ופאות. הלה שאל את המשמש: "האם אתה מכיר אותי?". כשענה המשמש כי אינו מכירו, השיב לו האיש: "אני אותו נוסע שהתיישב לידך ברכבת, והרבי מסלונים הזמינני לשבת לידו. התפילין שמסר לי פעלו את פעולתן. עברתי תהפוכות רבות, אך כפי שאתה רואה, הנני שומר תורה ומצוות. שבתי ליהדותי". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
