לצאת מהגלות הפנימית
הניסיון הגדול ביותר בתקופתנו הוא לפעול אצל יהודי שיֵצא מגלותו הפנימית. וכפי שרואים בפועל עד כמה קשה לפעול עליו, שכאשר הוא יושב כאן, בערב רגיל, לכאורה, והוא חי בניו-יורק, שבה חיים למעלה מתשעה מיליון בני-אדם, וכאן יש לו את עסקיו, והוא מהרהר (מרצונו או שלא מרצונו) כיצד ינהל את העסקים מחר בבוקר – שיזכור בכל-זאת שזהו יום-הולדתו של אדם גדול, שנולד לפני 120 שנה [בשנת אמירת השיחה מלאו 120 שנה להולדת אדמו"ר הרש"ב], בעיירה קטנה מעבר לים, ודבר זה צריך להשפיע עליו ועל עבודתו בברוקלין!
יודע הוא, כי בעל יום-ההולדת היה אדם גדול, נשיא, נשמה כללית, עם כל העניינים שבזה, אבל אין הוא רואה את הקשר בין כל זה לבין "מעשיך" ו"דרכיך" ביום ה' פרשת חיי-שרה תשמ"א, בברוקלין.
אמנם מפני הנימוס והכבוד הוא מגיע ויושב בהתוועדות (הנערכת בקשר ליום ההולדת), אך מי יושב כאן – רק גופו; היכן נמצאת מחשבתו – זאת אי-אפשר לדעת.
אינך אלא חסיד של נשיא דורנו
יחד עם זה שאתה נמצא כרגע בברוקלין ואשר כאן גם עסקיך – הרי באותן דקות (או שעות) שבהן אתה נמצא במקום קדוש, מקום שבו למד והתפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ושבו בירך יהודים, קיבל את בקשותיהם, הצטער בצערם של ישראל והשתתף בשמחתם של ישראל שנמצאים בכל קצווי תבל – עליך לפעול על עצמך, שברגעים הללו תהיה בבחינת "תורתו אומנתו" – כעת אתה חסיד של הרבי נשיא דורנו, שהוא ממלא מקומו של בעל יום-ההולדת, ובתור חסיד עליך להיות בטל ונטול מציאות משל עצמך!
הנה הוא עומד ליד הרבי נ"ע
עליו לדעת, שהיום מלאו מאה ועשרים שנה מאז הולדתו של הרבי נ"ע, בעיירה קטנה מעבר לים. וביחד עם זה, בהיותו בברוקלין, ביום חמישי בערב, בפרשת חיי-שרה בשנת תשמ"א, דורשים ממנו שיהיה אצלו "הימים האלה נזכרים", ושיביא זאת לידי "ונעשים" – שהדבר יביאו עכשיו לידי מעשה בפועל, כאילו שהדבר קרה עכשיו, ובאופן של "חדשים" ממש.
ובפשטות הכוונה היא: שיתנתק מעצמו ומכל הסובב אותו ושיעמוד במעמד ומצב, שהנה הוא עומד ליד כ"ק אדמו"ר נ"ע.
ישנו הפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר נ"ע, "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך" [=אני הולך למרומים ואת הכתבים אני משאיר לכם]. הפירוש בזה הוא, שעל-ידי שמתקשרים לספריו ולכתביו של כ"ק אדמו"ר נ"ע – כלומר, לומדים את תורתו – מתקשרים אתו-עצמו.
וזאת דורשים מכל אחד ואחד – שיעמוד במעמד ומצב, שהנה הרבי עומד לידו, על-ידי לימוד מאמר שלו, מאמר לפרשת חיי-שרה או מאמר אחר – אבל מאמר שלו, שבזה ישנו העניין של "אנא נפשי כתבית יהבית".
במאמר זה הכניס כ"ק אדמו"ר נ"ע את נפשו, "נפשי", ואחר-כך כתב זאת, "כתבית", ואחר-כך מסר לנו אותו – "יהבית". הדבר היחיד שנשאר הוא, שיהיה "ובחרת בחיים" – מבקשים מכל אחד ואחד שיעשה משהו בעצמו ויבחר בחיים.
והכוונה בזה בפשטות, לא להסתכל כל הזמן בשעון ולחשוב שהנה כבר חלפה עוד דקה, אלא שישכח מקיומו של השעון ושישכח גם מעצמו.
ואף-על-פי שהוא זוכר שכבר עברו מאה ועשרים שנה מאז יום ההולדת, עליו לחוש – על-כל-פנים באותם רגעים או באותן שעות – שזהו דבר חדש ממש.
להסתגר, לעצום את העיניים ולהתבונן
ויהי רצון שכל אחד ואחד לפחות ינסה לפעול בזה, להתנתק מעצמו ומכל הסובב אותו, על כל פנים לכמה רגעים או יותר מזה, ויתבונן במאמר (וכיו"ב) של כ"ק אדמו"ר נ"ע, ובכך שעכשיו הוא חסיד של הרבי וכו', כנ"ל.
...ידוע הפתגם וההוראה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע ליום הולדת, "שביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם כו'". כך כדאי לעשות גם מזמן לזמן, ומה טוב בכל יום ויום (שהרי בכל יום הוא יום-ההולדת של כל אדם, מאחר שבכל יום "נעשה כבריה חדשה"). פעם ביום, או על-כל-פנים פעם בשבוע, יסתגר בחדר ויעצום את עיניו (כדי שייקל עליו) ויפעל על עצמו (על-כל-פנים לכמה רגעים) שירגיש שהוא עומד עתה בהר-סיני בשעת מתן-תורה.
אמנם כאן זה ברוקלין – אך הוא עומד בהר-סיני. הוא אומר פסוק, "קורא" בתורה, והקב"ה קורא כנגדו; הוא אומר מאמר רז"ל, "שונה" בתורה, והקב"ה שונה כנגדו. והוא עושה זאת בכל העוצמה, ואז זה נהיה אצלו "באימה וביראה ברתת ובזיע", כשם שהיה בשעת מתן-תורה – הוא מתחיל להזיע בפועל.
ובקשר לטענה, שעבודה זו שייכת ליחידי סגולה – הרי כבר בשעת מתן-תורה נעשה עם-ישראל ל"עם סגולה", ועניין זה פעל על כל יהודי כיחיד, כמדובר כמה פעמים, שלכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, ולאחר מכן נצטווינו ש"בכל יום" יהיו בעיניך "חדשים", כאילו ממש עתה קיבל את התורה.
אין בכך משום סתירה לצורך לנהוג בהנהגה הרגילה: כשמגיע זמן תפילת ערבית – הוא מתפלל במניין, עונה "אמן", עושה את כל ההכנות לקריאת-שמע שעל-המיטה וקורא קריאת-שמע שעל-המיטה.
וכך זה גם בתורה, שאף-על-פי שהיא "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ולמעלה מזה, "נעלמה מעיני כל חי", אף-על-פי-כן נדרש כל יהודי להשקיע את עצמו בלימוד התורה, ועד שהוא משיגה ומבינה בהבנתו שלו, ובינו ובין התורה נעשה "יחוד נפלא כו'".
לספר התניא דיי בארון מעץ לא מלוטש...
גם בעבודה זו – שהוא מסתגר בחדרו ופועל על עצמו כאילו הוא נמצא כעת בהר-סיני – ישנם שני קצוות הופכיים: הוא נמצא בעולם הזה וביחד עם זה הריהו למעלה מן העולם.
מצד אחד הוא יושב בחדרו אשר בברוקלין, חדר שמרוהט כולו בשטיחים מקיר לקיר, והארון בחדר מיובא מחו"ל – שהרי אחרת לא נאה לו; הוא מוכרח ארון כזה כדי להניח בו את החומש או התניא – אף-על-פי שלאדמו"ר הזקן לא היה אכפת אם ספר התניא יהיה מונח בארון פשוט, מעץ בלתי מלוטש!
ואף-על-פי-כן הוא יושב שם, עוצם את עיניו ואינו רואה את הנעשה מסביבו (גם לא את השטיח מקיר לקיר, והארון המיובא), ומעמיד את עצמו במעמד ומצב כאילו הוא עומד עתה בהר-סיני בשעת מתן תורה.
כך צריכה להיות ההנהגה אצל כל יהודי, ובשני האופנים: מצד אחד יש להתנהג באופן של "ואתהלכה ברחבה", גם בעניינים גשמיים, כמו שכתוב "אוצרך הטוב לנו, תפתח", ובטוב הנראה והנגלה, וביחד עם זה, אין להשקיע בזה את החלב והדם, העונג וההתלהבות שלו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
