מאמרים נוספים בפרשה
	להרים את הראש
	מתוך השבירה צומחת העלייה
	שלמות של יהודי
	יהודי בלי הקב"ה הוא "מחצית"
	קבלת-עול מתוך התלהבות
	לא להיבהל מכפייה
	צדקה כמו אש
	המראות שנתקדשו
	לשמור על הפנים
	נשמה יתרה בשבת
	גם בשעת החטא נשאר היהודי נאמן לה'
	לא לחפש תחליפים
	גם שברי הלוחות הונחו בארון
	שישה מגורשים ואחד בורח
	הפתרון לשכחה – לזכור
	ארבעים יום בהר-סיני
	להחליט: לכאן או לכאן
	לשטוף את מה שנדבק
	להתרחק מאכזריות
	מה עושים כשהשכינה עוברת

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם (שמות ל,יט)

בפרשתנו מצווה הקב"ה את משה לעשות כיור נחושת לרחצה, ולהעמידו לפני אוהל-מועד. כיור זה שימש את הכוהנים לפני עבודתם, כפי שנאמר¹: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, בבואם אל אוהל-מועד".

לרחצה הזאת היו שתי מטרות:

א) ניקיון וטהרה - הכוהן נדרש לתוספת ניקיון וטהרה קודם שהוא מתחיל לעבוד את עבודת המקדש.

ב) קדושה - על-ידי הרחיצה קיבל הכוהן מימד נוסף של קדושה, ולכן הרחיצה גם נקראת - "קידוש ידיים ורגליים".²

כולנו כוהנים

אמנם בית-המקדש חרב, אבל המשמעויות הערכיות של עבודותיו וסדריו תקפות גם עכשיו. לצורך זה, 'כוהן' הוא כל יהודי, שהרי עם-ישראל כולו נקרא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".³ ואכן, עניין זה של רחיצה לפני עבודת הבורא מתקיים גם בחיינו-אנו.

כותב הרמב"ם בהלכות תפילה⁴: "שחרית - רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר-כך יתפלל". ידוע⁵ שהתפילות הן כנגד הקרבנות שהקריבו בבית-המקדש, והרחיצה לפני התפילה היא אפוא בדוגמת הטהרה והקדושה של הכוהנים לפני העבודה במקדש.

לטהר את הפנים

הרמב"ם הוסיף פרט שאינו מופיע בציווי התורה לגבי הכוהנים: הם נצטוו לרחוץ רק את ידיהם ואת רגליהם, ואילו הרמב"ם הוסיף גם את רחיצת הפנים. יש בכך משמעות מיוחדת הקשורה לתקופה שלאחר חורבן בית-המקדש.

ידיים ורגליים מסמלות את כוח העשייה של האדם, ואילו הפנים מסמלות את הכוחות הפנימיים יותר שלו - שכל, ראייה, שמיעה, דיבור וכדומה. ענייני החולין צריכים להיעשות באמצעות הידיים והרגליים - כלומר, להשקיע בעניינים אלה רק את הכוחות החיצוניים יותר שבנו, כפי שנאמר⁶: "יגיע כפיך כי תאכל" - את ה'כפיים' יש להשקיע בחיי החולין, ואילו את הכוחות העליונים צריך לשמור בעבור מהות החיים - עבודת ה'.

הפנימיות טהורה תמיד

וכאן בא השוני בין תקופת המקדש לימינו אלה: בזמן הבית היו ה'פנים' מובדלים מעצמם מענייני החולין, וממילא לא היה צורך בטהרה ובקדושה מיוחדת קודם העבודה במקדש; אולם בזמן הגלות, הטורדת את מנוחת האדם, עד שקורה שגם הכוחות הפנימיים של האדם מושקעים בחיי היום-יום - או-אז יש צורך בתוספת טהרה, כדי לטהר גם את הפנים.

זו משמעות ההוספה שמוסיף הרמב"ם בדבר הצורך לרחוץ גם את הפנים קודם התפילה. אולם יש פוסקים⁷ שאינם מציינים חובה זו של רחיצת הפנים קודם התפילה. לדעתם, עצם האמירה של יהודי מיד בקומו משנתו "מודה אני לפניך" - מדגישה, שפנימיותו נשארת קשורה תמיד בקב"ה, ולכן אין צורך בפעולה מיוחדת של טהרת הפנים והפנימיות. כי פנימיותו של יהודי מוכנה תמיד לעבוד את ה' ושום טומאה אינה יכולה לפגוע בה. וכפסק-דין הרמב"ם הידוע⁸ שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 184)

----------

1) שמות ל,יט.

2) משנה יומא כח, סוף עמוד א; ל,א; לא,ב. ועוד. רמב"ם הלכות תפילה פרק ה הלכה א. ועוד. וראה תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן-עוזיאל פרשתנו ל,יט-כא: ויקדשון.

3) שמות יט,ו.

4) פרק ד הלכה ג.

5) ברכות כו,ב.

6) תהילים קכח,ב.

7) שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן א סעיף ה (וכן במהדורא תניינא שם סעיף ו).

8) סוף פרק ב מהלכות גירושין.