מאמרים נוספים בפרשה
	יסוד הכול - קבלת-עול
	למעלה מהבריאה – ובתוך הבריאה
	אפשר להגיע אל העל-טבעי
	מתחילים בכפייה ומגיעים להכרה
	הברכה המיוחדת
	לשמור על המקדש
	ללמוד ולהבין מתוך התבטלות
	ליצור חיבור בין הבורא לבריאה
	"סימני כשרות" בעבודת-ה'
	יהודי מקדש את העולם
	דג שמלמד את עקרונות ההשגחה
	בלי ישות עצמית
	עבודת-ה' לשמה
	כוחו של ציבור
	לא קל להבחין ברע
	לפזז ולכרכר לפני ה'
	לא להחמיץ את השעה
	להחדיר את השמיני בתוך השבע
	כשהחסד והאמת נפגשים

ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא,ח)

בפרשתנו מזהירה אותנו התורה לא להיטמא במגע בנבלה: "ובנבלתם לא תגעו".¹ רש"י מבאר², שאיסור זה חל רק בזמני החגים והמועדים ולא בכל ימות השנה. הוא מוכיח זאת מכך, שאף הכוהנים לא הוזהרו באורח שוטף אלא על טומאת המת החמורה ולא על טומאה קלה יותר (של נבלות) , קל-וחומר שכל ישראל לא הוזהרו על טומאה קלה. אם-כן, מהי כוונת התורה באומרה "ובנבלתם לא תגעו"? - עלינו לומר שהכוונה היא ברגל (בחג). זהו שאמרו: "חייב אדם לטהר עצמו ברגל".

על הסיבה לזהירות המיוחדת מלהיטמא בחג, מצאנו שתי דעות:

אחת, מפני "המקדש וקודשיו". בחגים עולים לרגל, מקריבים קרבנות, ולכן מצווה אותנו הקב"ה להיזהר אז מכל טומאה.³

דעה שנייה, החיוב להיטהר נובע מעצם קדושתו של החג, מעצם היותו "מקרא קודש".⁴

שתי דעות

משני הטעמים הללו נגזרות גם השלכות מעשיות:

על-פי הדעה הראשונה חלה חובת הזהירות מטומאה אך ורק בזמן שיש עלייה לרגל, בזמן שבית-המקדש קיים.

לפי הדעה השנייה - שהחיוב להיטהר נובע מעצם קדושתו של החג - חל החיוב הן בזמן הבית והן בעת הגלות.

הבדל נוסף, מהותי יותר, קשור בסיבת ההיטהרות: לפי הדעה הראשונה, הצורך נובע מחובת העלייה לרגל, שהאדם צריך לטהר את עצמו לקראת קיום מצווה זו; אולם לפי הדעה השנייה, הצורך בזהירות מפני טומאה אינו קשור לחובת העלייה לרגל, אלא הוא נובע מחובתו של האדם להתקדש בחג.

קדושה חדשה

לכאורה נראה, שהדעה הראשונה עוסקת בדרגה עליונה יותר של טהרה, שכן היא נובעת מ'המקדש וקודשיו' - מקדושת בית-המקדש והקרבנות. ולעומתה, הדעה השנייה מדברת על חובתו של האדם לקדש את אכילתו, שתייתו ושאר צרכיו הגשמיים בימי החג.

אך בפנימיות העניינים ההפך הוא הנכון. כאשר החיוב להיטהר נובע מ'המקדש וקודשיו' - לא פעל האדם שום דבר חדש. המקדש וקודשיו עומדים בקדושתם, והאדם רק נדרש להיטהר כדי להכשיר את עצמו לקבל את קדושתם. אולם כשהטהרה נובעת מהציווי לקדש את החג באכילה, בשתייה ובבגדים - כאן נוצר דבר חדש לגמרי - קדושה חדשה שמכניס היהודי בצרכיו הגשמיים.

מעלת העבודה בגלות

צרכיו הגשמיים של היהודי אינם קדושים מצד עצמם, והנה כאן הוא מקדש אותם ומגלה אף בהם את הקדושה, עד שדברי חולין רגילים נעשים חדורים בטהרה ובקדושה של החג.

משום כך חל החיוב להיטהר גם בזמן הגלות, שכן בכך משתקפת כל מעלת העבודה בימי הגלות - להחדיר קדושה אלוקית גם מחוץ לגבולות הקדושה, גם בחוץ-לארץ ובתוך העלם והסתר הגלות!

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 58)

----------

1) ויקרא יא,ח.

2) על פי תורת כוהנים על הפסוק. ראש-השנה טז,ב.

3) מפרשי רש"י על הפסוק. רא"ם. גור אריה. ושפתי חכמים.

4) שמות יב,טז.