מאמרים נוספים בפרשה
	יסוד הכול - קבלת-עול
	למעלה מהבריאה – ובתוך הבריאה
	אפשר להגיע אל העל-טבעי
	מתחילים בכפייה ומגיעים להכרה
	הברכה המיוחדת
	לשמור על המקדש
	ללמוד ולהבין מתוך התבטלות
	ליצור חיבור בין הבורא לבריאה
	"סימני כשרות" בעבודת-ה'
	יהודי מקדש את העולם
	דג שמלמד את עקרונות ההשגחה
	בלי ישות עצמית
	עבודת-ה' לשמה
	כוחו של ציבור
	לא קל להבחין ברע
	לפזז ולכרכר לפני ה'
	לא להחמיץ את השעה
	להחדיר את השמיני בתוך השבע
	כשהחסד והאמת נפגשים

והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (ויקרא יא,מד)

בפרשת שמיני מזהירה אותנו התורה מפני אכילת בעלי-חיים אסורים. בין הדברים האסורים באכילה נכללים גם שרצים ורמשים, ועליהם נאמר הציווי¹: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ".

הרמב"ם² מפרט בספרו את כל ההלכות הללו ומסיים: "כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה. שנאמר³ 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני'".

ההדגשה החוזרת ונשנית על איסור זה אינה ברורה. הלוא רוב בני-האדם נרתעים מעצמם מאכילת שרצים ורמשים, שכן זה טבע האדם. מדוע יש צורך להזהירם על כך בפירוט כה רב, ומה פשר ההוספה, שמי שנזהר בזה "מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו"?

אבן-הבוחן

התשובה טמונה במילים: "וממרק נפשו לשם הקב"ה". הרמב"ם בא ללמדנו כיצד צריך האדם לקיים את הציווי "אל תשקצו": הזהירות צריכה להיות לא רק משום שכך ראוי לאדם לנהוג מצד טבע גופו, אלא כדי להתקדש ולהיטהר לשם ה'.

דבר זה נבחן דווקא במצוות כמו איסור אכילת שרצים ורמשים. כל עוד האדם עוסק במצוות אחרות ומקיימן משום שזה רצון ה', עדיין אין כאן הוכחה שהוא עובד את ה' 'לשמה' ממש ואינו חושב כלל על עצמו. ייתכן שבעצם הוא מעוניין להבין את טעמה של המצווה ואת תועלתה, אלא שלא הגיע לדרגה זו.

בלי מניע אישי

אולם במצווה כמו איסור אכילת שרצים, שהאדם מרגיש מצד טבעו את תועלתה ואת נחיצותה - דווקא כאן נבחנים מניעיו האמיתיים - אם הוא מקיים את המצווה למען התועלת האישית או משום שכך ציווה הקב"ה.

כאשר יהודי נזהר מאכילת שרצים ורמשים לא מפני הגועל האישי שהוא חש כלפיהם, אלא מפני שרצונו למרק נפשו לשם הקב"ה, כי-אז מתברר שעבודתו לפני הבורא היא עבודת-ה' לשמה, בלי שום מחשבה אישית. מי שעובד כך את הקב"ה "מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו".

קדושה וטהרה

כשמגיעים לדרגת קדושה כה נעלית, חשים בושה מה' ומשתדלים ביתר שאת להקפיד בטהרה גם במעשים החיצוניים. הדבר דומה לעומד לפני מלך: עצם הרגשת המציאות האישית נחשבת מרידה במלכות. כך במי שחש את קרבת ה': ככל שהוא מתקרב לה' - הריהו מתגמד וחש צורך להיטהר מכל רגש של מציאות עצמית.

לזה רומז הרמב"ם באמרו, ש"כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה": ככל שהוא מתקרב יותר אל ה' (קדושה), הוא מרגיש יותר את הנחיצות לטהר ולמרק את נפשו (טהרה) מכל סיג של מציאות אישית, עד שהוא מגיע למצב שכל מעשיו ומניעיו מכוונים למטרה אחת ויחידה - לשם ה' בלבד.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 67)

----------

1) ויקרא יא,מב

2) סוף הלכות מאכלות אסורות.

3) ויקרא יא,מד.