זאת אות הברית ... לדורות עולם (בראשית ט,יב)
לאחר המבול, שמחה את כל היקום, הבטיח הקב"ה לנח ולבניו, כי "לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". הקב"ה אף יצר 'אות ברית' לעניין זה - "את קשתי נתתי בענן, והייתה לאות-ברית ביני ובין הארץ".
אומר הקב"ה: "והיה בענני ענן על הארץ, ונראתה הקשת בענן". ומפרש רש"י: "בענני ענן - כשתעלה במחשבה לפניי להביא חושך ואבדון לעולם", תופיע הקשת בענן ותזכיר את הברית שכרת הקב"ה עם העולם לאחר המבול.
צדיקים גמורים
לאור זאת מובן, שכאשר הקשת מופיעה בענן, הרי זה סימן שהעולם נמצא במצב של השחתה. ואכן, חז"ל אומרים, שבדורות של צדיקים גמורים לא נראתה הקשת בענן. דבר זה רמוז במילה בפסוק "זאת אות הברית... לדורות עולם". המלה 'לדורות' כתובה בלי ו' ("לדרת"), וכמו שמפרש רש"י: "נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בר-יוחאי".
דבר זה מעורר תמיהה רבה: אם הקשת מציינת מצב שהעולם השחית את דרכו עד שהוא מצד עצמו ראוי לעונש של מבול, איך ייתכן שרק בדורות של "צדיקים גמורים" אין הקשת מופיעה, והלוא אף אם אינם צדיקים גמורים, כל עוד לא הגיעו לרשעתם של בני דור המבול, אין מקום לעונש כה נורא!
אובדן גמור
עלינו לומר, שהופעת הקשת אין פירושה שהעולם כולו ראוי עכשיו לעונש של מבול שימחה את כל היקום. הבטחת הקב"ה כוללת גם-כן, שלא יביא מבול על חלק מהארץ. דבר זה באה הקשת להזכיר, שגם אם מקום מסויים השחית את דרכו, לא יביא עליו הקב"ה עונש של אובדן גמור, כמו המבול.
המבול שונה מכל עונש אחר המסופר בתורה, בכך שהוא מייצג אובדן מוחלט, הנובע מ"ויינחם ה' כי עשה את האדם". זו שלילה גמורה של מציאות האדם, עד שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתו. סוג כזה של עונש הבטיח הקב"ה שלא יהיה עוד, אפילו בחלק מהעולם.
דורות מיוחדים
הופעת הקשת מסמנת אפוא, שמקום כלשהו בעולם השחית את דרכו, עד שהוא ראוי ל"חושך ואבדון", אלא שהקב"ה, ברחמיו, מראה את הקשת כדי להזכיר את הברית שכרת עם האדם, שלא יביא עוד עונש של אובדן גמור.
מצב כזה יכול לקרות בכל דור ודור, להוציא דורות מיוחדים במינם, "שצדיקים גמורים היו", שבהם אין שום מקום בעולם אשר השחית את דרכו, כמו בימי חזקיהו המלך, ש"בדקו מדן ועד באר-שבע ולא מצאו עם-הארץ". לכן בימיהם לא נראתה הקשת, משום ש"לא הוצרכו לאות".
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 31)
|