מאמרים נוספים בפרשה
	ציווי שחודר לעומק הנפש
	כמות יוצרת איכות
	למסור לה' את ההנאה
	כל העבודות חשובות
	לא להישאר בלי אש
	לחבר את הפנים עם החוץ
	תודה על הניסים
	משה רבנו ככוהן גדול
	איך מגיעים להשראת השכינה
	קרבן פסח כאן ועכשיו
	כשהחושך עצמו מאיר
	אי השבתת השמחה – חלק מהעבודה
	עמלק גלוי, עמלק נסתר
	נס שמגדיל את השבת
	תכלית בריאתו של 'ארור המן'
	יהודי נדרש להשפיע על העולם
	יש כפרה ויש ריצוי

צו את אהרן (ויקרא ו,ב)

את המצוות שציווה הקב"ה למשה לומר לבני-ישראל אמר לו בשלושה לשונות: 'אמור', 'דבר', 'צו'.¹ פרשת השבוע נקראת צו, והיא נפתחת בציווי²: "צו את אהרן". על כך מביא רש"י את דברי חז"ל³: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות".

מבין שלושת הלשונות - 'דבר', 'אמור', 'צו' - האחרון קשור יותר למושג 'מצווה' (שניהם נובעים מהשורש 'ציווי'). מכאן, שהמהות המיוחדת של מצווה באה לידי ביטוי מודגש במצוות שניתנו בלשון 'צו', וזו הסיבה שדווקא במצוות אלה נדרש "זירוז מיד ולדורות".

קושרים קשר

תורת החסידות מסבירה⁴, שמצווה היא מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה מחברת את הקב"ה, שציווה את המצווה, עם היהודי, שנצטווה לקיימה. המצווה יוצרת קשר אין-סופי בין האדם לבין הבורא, בכך שהקב"ה מצווה את האדם והאדם ממלא את ציווייו.

קשר עם הקב"ה יכול להיעשות רק על-ידי מצוות. האדם עצמו אינו מסוגל ליצור קשר בינו לבין הבורא. מצד ערכו העצמי של האדם אין שום יחס בינו לבין הבורא, ולא יכול להיות שום קשר ביניהם. מול אין-סופיותו של הקב"ה אין לאדם שום ערך ומעשיו ורגשותיו הם ממש בבחינת אין ואפס. האדם זוכה לקיום ולערך רק בזכות העובדה שהקב"ה בחר לצוותו לקיים את מצוותיו. כאשר הקב"ה רוצה שהאדם יקיים מצוות, בכך הוא נותן לאדם דרך להתקשר עמו, והאדם הממלא את ציווי ה' יוצר קשר בינו לבין הבורא.

הבחירה נשארת

הקשר הזה בולט יותר במצוות שניתנו בלשון 'צו', שכן בהן מודגש שהאדם מקיים את המצווה כציווי מאת ה'. במצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', לא מודגש כל-כך ההיבט של הציווי, וכאילו ניתנת בידי האדם הברירה לשמוע או שלא לשמוע. אך הלשון 'צו' מבטא פקודה, חובה, כך שבעצם הציווי כבר נוצרת ה'צוותא' עם הקב"ה, כאילו כבר קיימו את הציווי.

אמנם לכל יהודי נשארת תמיד בחירה חופשית, והוא עלול לבחור גם לעבור על הציווי חלילה. ועם זאת, המצוות שנאמרו בלשון 'צו', חודרות אל תוך פנימיות נפשו, וגם אם מסיבה זו או אחרת אין הוא מקיים את הציווי, הרי זה מנוגד בתכלית לקשר הפנימי שכבר יש לו עם המצווה.

זריזות ונצחיות

מצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', מגיעות רק עד חיצוניות נשמתו של האדם, ולכן יש בהן יותר משקל להחלטתו ולבחירתו; אולם המצוות שנאמרו בלשון 'צו' חודרות עד עומק נשמתו, ויוצרות בעצם הציווי קשר פנימי ומוחלט בינו לבין הקב"ה.

לכן דווקא 'צו' מבטא "זירוז מיד ולדורות". כי כשנחשפת פנימיות הנשמה, שוב אין כל עיכובים וניתן לפעול בזריזות ובמלוא התוקף. האדם צריך רק לסלק כל מיני עכבות שאולי יש בו, ואז יתגלה עד כמה הוא קשור בכל נימי נפשו לציווי ה', ורוצה לקיים את רצונו יתברך.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 30)

----------

1) וכלשון רש"י ריש פרשת ויקרא (וראה גם תורת כוהנים שם): "לכל דיברות ולכל אמרות ולכל ציוויים", שבזה נכללו שלושת הסוגים הללו.

2) ויקרא ו,ב.

3) תורת כוהנים על הפסוק. וכן בתורת כוהנים פרשת אמור (כד,א). קידושין כט,א.

4) לקוטי תורה במדבר מה,ג. דיבור המתחיל רבי אומר ה'ש"ת סוף פרק א ואילך. ביום השמיני עצרת ה'שי"ת בתחילתו. 'התמים' חוברת א עמוד כה ואילך. ועוד.