ברוב עדות ישראל מקובל שנשים אינן עושות התרת נדרים בערב ראש השנה, אלא סומכות על תפילת כל נדרי בליל יום כיפור. 

מקורות: נטעי גבריאל פרק יז סעיף יג ובהערה כא.

בערב החג אנו עושים 'עירוב תבשילין' כדי לאפשר לנו לעשות דברים בחג לצורך השבת. אנו אומרים בו (בתרגום מארמית): "בזה יהיה מותר לנו לאפות, ולבשל, ולהטמין, ולהדליק נר, ולתקן, ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת". אולם מתברר שיש דברים השנויים במחלוקת.

הר"ן סבור (וכן פסקו הרמ"א ואדמו"ר הזקן) שמותר לעשות בחג בעבור השבת רק דברים שהם צורכי סעודת שבת, כגון הדחת כלים (בדרך המותרת), חימום האוכל ועריכת השולחן, אבל לא הכנות אחרות, כמו למשל הכנת ספר התורה לקריאה של שבת.

לפי דעה זו אין לסדר את הבית (כשהדבר אינו נחוץ כלל להיום), להביא סידורים לבית הכנסת, ולהכין את המקווה לשבת. אולם אם יש איזו הנאה מפעולה זאת ביום-טוב עצמו, כגון שמשתמשים במקום המסודר (או קוראים בסידור) עוד היום, מותר לעשות זאת.

לעומת זה, רבים נוהגים (שלא כדעה זו, אלא) להקל בזה לגמרי, ולימדו על כך זכות: א) יש הסבורים שכל המלאכות המותרות ביום-טוב לצורך עצמו הותרו על-ידי 'עירוב תבשילין', אף שאינן צורכי סעודה. ב) דברים האסורים משום טרחה והכנה, ולא משום מלאכה, מותרים לדעת רבי עקיבא איגר להכנה ביום-טוב לשבת גם בלי 'עירוב תבשילין'. אחרים מתירים זאת על-פי הירושלמי ש"מציעין המיטה מיום-טוב לשבת".

השנה חל ראש השנה בימים חמישי ושישי. כדי שיהיה מותר לבשל ולעשות מלאכות בחג השני לצורך השבת תיקנו חז"ל לעשות בערב החג 'עירוב תבשילין' (ה'עירוב' מתיר עשיית מלאכות רק בחג השני לצורך השבת, אבל לא בחג הראשון לצורך החג השני או לצורך השבת).

מכינים תבשיל חשוב (נתח בשר, דג, ביצה מבושלת או קופסת טונה או סרדינים) בשיעור 'כזית' (27 סמ"ק לפחות), וכמו-כן לחמנייה או פיתה בשיעור 'כביצה' (54 סמ"ק לפחות), ומניחים אותם למשמרת. בזמן שמייחדים אותם למטרה זו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור (כמובן במקרר) לפחות עד שמסיימים לעשות בחג את כל ההכנות לשבת. ומצווה מן המובחר לברך על הלחם 'המוציא' (אם הוא כיכר שלמה) בסעודת שבת, ויש הנוהגים לברך עליו בסעודה שלישית.

את הבישולים וההכנות ביום השני יש לעשות בעוד היום גדול, כדי שיהיה אפשר ליהנות מהתוצאות בחג עצמו.

מי ששכח לעשות עירוב תבשילין, או שעשה ונאכל העירוב בטרם הספיק להכין לשבת, ישאל רב מוסמך כיצד עליו לנהוג.

הדלקת הנרות : בערב ראש השנה מדליקים את הנרות בזמן הקבוע בלוחות. מי שלא הספיקה, תדליק מאש קיימת לפני הקידוש. את הנרות של היום השני של ראש השנה מדליקים מאש קיימת בליל החג השני, אחרי צאת הכוכבים (כפי המופיע בלוחות), כדי שלא להכין מהחג הראשון לשני. בחג השני, ערב שבת, מדליקים מאש קיימת לפני כניסת השבת (בזמן הקבוע בלוחות).

בחו"ל נוהגים בכל האמור (עירוב תבשילין והדלקת הנרות) גם בערב חג הסוכות ובערב שמיני עצרת (החג האחרון), החלים גם כן בימי חמישי ושישי.

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ככתוב בתהילים (פא,ד): "תקעו בחודש שופר, בכסה [יום שהירח מתכסה בו] ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב". שאר החגים חלים באמצע החודש (ו' בחודש – שבועות. י' בחודש – יום הכיפורים. ט"ו בחודש - פסח וסוכות).

עם זה, אין מזכירים במפורש את ראש החודש בראש השנה. הסיבות לכך:

א) אם יכריזו גם ביום השני של החג שהיום ראש חודש, יבואו לומר שכמו בכל ראש חודש, היום השני הוא העיקר, ויתחילו למנות ממנו את המועדים. כך יתקבל שיום כיפור וסוכות יתאחרו ביום אחד, ולאמיתו של דבר היום הראשון של ראש השנה הוא א' בתשרי, וממנו מתחילים למנות את ימי החודש, ואילו היום השני הוא כמו כל יום-טוב שני בחו"ל.

ב) עושים זאת כדי "לערבב את השטן" שלא יבוא לקטרג. הרבי מליובאוויטש מסביר: אנו מונעים בכוונה מבני ישראל את ההתעוררות של ראש חודש, והשטן שרואה זאת אינו צריך להתאמץ לחפש בהם עוד חסרונות. אולם אי-האזכור של ראש החודש מעורר אצל יהודי התעוררות תשובה עמוקה יותר, מכיוון שהוא רואה כי המצב קשה עד שחייבים למנוע התעוררות זו ממנו, כדי להחליש את הקטרוג.

לכן גם הנוהגים לומר בכל ראש חודש את פרשת "ובראשי חודשיכם" קודם 'איזהו מקומן' לא יאמרו אותה בראש השנה.

מקורות : סי' תקצא ס"ב-ג ונו"כ. שו"ע אדה"ז שם ס"ה-ו. שערי המועדים ר"ה סי' ה.
(1392)

אם האקווריום לא מחובר לחשמל מותר לטלטל אותו (ויש המחמירים). מתאים לשים את האקווריום בחדר צדדי או בחצר בית הכנסת, ולא בבית הכנסת עצמו.

מקורות: קצות השולחן סימן קכא בבדי השולחן סעיף קטן ד, שמירת שבת כהלכתה פרק כז סעיף כז ובהערה קא.

בשבת ויום-טוב אסרו חז"ל לבקש על הצרכים הגשמיים, כגון פרנסה או רפואה. על הצרכים הרוחניים מותר, ומן הדין – אפשר אפילו להתוודות ולבקש מחילת עוונות. אולם על-פי האר"י ז"ל נמנעים מכל הזכרת עוון בשבת וביום-טוב, ובכלל זה בראש-השנה (חוץ מיום-הכיפורים, שמצוות היום בכך), ועל-פי נוסח חב"ד מדייקים בזה.

בעקבות האמור שאלו בתלמוד הירושלמי: מהו לומר "רענו, זוננו, פרנסנו" (בברכת המזון) בשבת? והשיבו: "טופס ברכות כך הן", היינו שנוסח קבוע מותר לומר גם בשבת. לדעת כמה פוסקים, טעם זה נכון גם בדבר נוסחאות 'הרחמן', אף שיש בהן בקשת צרכיו.

לדעת פוסקי אשכנז אין מברכים חולה בנוסח מלא בשבת, אלא מזכירים את שמו ושם אימו ואומרים רק: "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא", אלא אם כן מדובר בחולה מסוכן 'סכנת היום', שאי-אפשר לדחות את התפילה בעבורו (ורבים מקילים בזה, ויש המלמדים עליהם זכות). מטעם זה, בראש-השנה וביום-הכיפורים, שהם ימי-דין, מברכים כל חולה כבימי חול, בלי אמירת "שבת היא מלזעוק", וכך נדפס במחזורי חב"ד. ואילו לדעת הפוסקים הספרדים אפשר לברך חולה בנוסח המלא גם בכל שבת.

הכול נוהגים לומר 'אבינו מלכנו' בראש-השנה (בהיותו יום-דין). לדעת פוסקי אשכנז אין אומרים אותו כשראש-השנה חל בשבת, וכשיום-הכיפורים חל בשבת אומרים זאת רק ב'נעילה'. ואילו לרבים מהפוסקים הספרדים אומרים אותו תמיד, ואפילו בשבת שובה. יש שהתירו משום שמבקשים בו 'צורכי רבים', ואחרים - משום שזה טופס התפילה הקבוע.

הסבר מקום הבקשות הגשמיות בראש השנה מופיע כאן.

יש פוסקים הפוסלים שופר מקרן תאו.

מקורות: קנין תורה חלק ג סימן עח.

מי שלא אכל רימון לפני ראש השנה והתכוון בברכת שהחיינו בקידוש לפטור גם את הרימון, יצא ידי חובת ברכת שהחיינו ואינו צריך לברך שוב שהחיינו. עם זאת, ברוב השנים הרבי בירך על הרימון שהחיינו בפני עצמו, ולא פטר אותו בברכת שהחיינו שבקידוש. מסתבר שאופן זה עדיף כדי למנוע הפסק בין הברכה הנאמרת בקידוש, לבין אכילת הרימון לאחר אכילת התפוח בדבש. כשמברכים על הרימון בפני עצמו, יש להביא אותו לשולחן הסעודה אחרי הקידוש.  

דגים מעושנים בדרך כלל גם מלוחים, ומקובל לא לאכול מאכלים מלוחים בראש השנה (על אף שבהלכה מוזכר שיש להימנע ממאכלים חמוצים בלבד). אין בעיה לאכול דגים מעושנים שאינם מלוחים.

"כל ישראל ערבים זה בזה" ולפיכך החיוב המוטל על כל אחד שייך גם לרעהו. לכן יכול בעל תוקע להוציא אחרים ידי חובתם גם כשהוא עצמו מעדיף לצאת ידי חובה בתקיעות אחרות.

הוצאת אחרים ידי חובתם בקידוש נידונה כאן.

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תקפט סעיפים ה,ט, משנה ברורה סימן תקפט סעיף קטן ה.

מובא שבכל ראש השנה לא אוכלים אגוזים, שקדים ובוטנים (אין בעיה באכילת מאכלים שמעורבים בהם פיצוחים טחונים).

יש לזכור שאכילת פיצוחים בעייתית בכל שבת, כמפורט כאן.

מקורות: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן תקפג סעיף י, פסקי תשובות סימן תקפג.  

אפשר להתחדש בבגד עליון כגון חליפה, כובע וטלית גדול. אי אפשר לסמוך על בגדים כגון נעליים, חולצות, סוודר וכדומה.

בתקיעת שופר ביום השני הדין קל יותר והרבי היה לוקח מטפחת חדשה לצורך זה.

מקורות: פסקי תשובות סימן רכג סעיף ו.