נאמר בתורה "לא ייראה לך חמץ", ודרשו חז"ל: "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של נכרי". על-כן תיקנו למכור את החמץ לגוי כדת וכדין, כדי להימנע מאיסורי 'בל ייראה' ו'בל יימצא'.

המכירה מאפשרת לגוי הקונה לקחת את החמץ לעצמו, בתנאי שישלם את שוויו; ואם לא יעשה כן, אנו חוזרים וקונים ממנו את החמץ לאחר הפסח.

'מכירת חמץ' אינה 'הערמה' אלא מכירה גמורה, המועילה לפי ההלכה (אגב, גם רוב המסחר הגדול בימינו נעשה 'על הנייר', ללא שינוע הסחורה עצמה ממקומה). לכן יש מקום למכור גם חמץ ודאי, ורק כך יכולים אנו לאכול לחם אחרי הפסח, כי על-פי-רוב הקמח הרגיל הוא חמץ. יש מחמירים שלא למכור חמץ ממש, אלא במקום 'הפסד מרובה', ולכן כשמדובר בכמות ביתית קטנה, מעדיפים לכלות אותה לפני פסח, אבל מנהג חב"ד אינו כן.

מכיוון שיש הלכות רבות בדיני המכירה, נהוג שכל אדם עושה את הרב שליח, והרב מבצע את המכירה לגוי (וכן את הקנייה ממנו במוצאי החג) בכל הדרכים הראויות. לפי תקנת אדמו"ר הזקן (ורבים נהגו כמותו בכל תפוצות ישראל) מקפידים להעמיד במכירה אדם שיהיה "ערב קבלן", היינו שיקבל אחריות ישירה לתשלום שנתחייב הקונה לשלם בעבור החמץ, כדי שתהיה המכירה מצידנו בלב שלם.

ממנים את הרב ב'שטר הרשאה', שמפרטים בו את מקום הימצאו של החמץ, ועדיף לעשות גם 'קניין סודר' עם הרב או עם נציגו. באין-ברירה, ניתן למנות את הרב גם בטלפון.

מצווה רבה לזכות בזה כל יהודי, ללא כל תנאי או תמורה, ולפי פסיקת הרבי מליובאוויטש - יש לשתף אפילו את מי שעלולים להשתמש בחמץ בפסח.

מקורות: פסחים כא,א. שו"ע, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' תמח, ובהוספות שם עמ' 1399. 'המועדים בהלכה', פסח. נטעי גבריאל פסח ח"ב פרקים לח-מז, וש"נ.
(952)