חג הפסח נקרא גם 'חג המצות'. בחג הזה אנו אוכלים מצה ונזהרים מכל חשש של חמץ. אך איסור החמץ מקיף הרבה יותר ממצוות אכילת המצה. החובה ההלכתית לאכול מצה היא אך ורק בליל הסדר. בשאר ימות החג אפשר בעיקרון להסתפק בפירות ובירקות ובתבשילים למיניהם. ואולם איסור החמץ חל בכל רגע ורגע מימי החג, ובחומרה הגבוהה ביותר – 'בל ייראה ובל יימצא'.

הגדרת איסור החמץ חמורה מאיסורים אחרים. באיסורים אחרים יש מידה ושיעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. יש איסורים שמתבטלים ברוב, יש מהם שמתבטלים בשישים וכדומה. ואילו לאיסור החמץ אין שיעור, והוא אסור גם ב'משהו' (כמות מזערית ביותר), וכמו-כן אין הוא מתבטל אם התערבב בתוך דבר מותר, ואפילו פירור חמץ אוסר לאכילה סיר ענק.

מה רע כל-כך בחמץ, שצריך לרדוף אחריו לקראת הפסח ולבערו כאילו היה רעל מסוכן? הלוא כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?

למה להתנפח

החמץ הפיזי הוא בבואה של ה'חמץ' הרוחני. זו הגאווה ותחושת היֵשות העצמית. החמץ מסמל את ההתנשאות והגאווה, לעומת המצה שמסמלת ענווה וצניעות. את ההתנשאות עלינו לבער מתוכנו.

המצה והחמץ עשויים מאותם חומרי-יסוד – קמח ומים, אך המצה נשארת כמות שהיא, בעוד החמץ תופח ותופס נפח גדול הרבה יותר. זו המשמעות הרעיונית של 'ביעור החמץ' – לסלק מעצמנו את ההתנפחות, את תחושת ההתנשאות. לסלק את ה'חמץ' ולהיות 'מצה' – להיות מה שהננו, מתוך צניעות וענווה.

פעם אחת בשנה מדגישים במלוא החומרה את איסור הגאווה. אנו מוזהרים לסלקה עד תום, משום שהיא אֵם כל חטאת. הביטו סביב וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים את המניע האחד הזה – הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

המצה מלמדת אותנו את חשיבותה של הצניעות – יהיה כל אחד מה שהוא ויניח מקום לזולתו. אין צורך לדרוך על הזולת, אין סיבה לקנא בו, אין הצדקה להרגיש שהצלחתו של השני באה על חשבוננו. הלוא אנחנו יודעים טוב מכל אדם אחר את מגרעותינו ואת החולשות האישיות שלנו. רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רחוקים משלמות. הכרה זו צריכה למלא אותנו ענווה והתבטלות.

לנקות את הנפש

אדם צנוע ועניו שמח בטוב שיש לו. אין הוא סבור שמגיע לו הכול, וממילא הוא מודה לבורא עולם על השפע שהעניק לו. הוא גם מביט בעין טובה על הזולת. לעומת זה, הגאוותן לעולם אינו מרוצה. תמיד הוא חש שלא כיבדו אותו די הצורך והוא מלא קנאה באחרים.

החיים היום-יומיים בעולם תחרותי, רודף הישגים ומחמאות, עלולים לגרום להתחזקות תחושת היֵשות העצמית. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנו נקראים לבער לחלוטין את ה'חמץ' שהצטבר ולנקות את הנפש. סילוק הגאווה הפנימית יעניק לנו יכולת להיות בני-חורין באמת.

להיות מה שהננו, בלי התנשאות מיותרת (צילום: רובי קסטרו)